כתב "השם משמואל" (קדושים שנת תרע"א): "ונראה דהנה בעבודת השם יתברך יש שני דרכים: בחינת ביטול, היינו שיחשוב מהותו, מה הוא מאין באת מטיפה סרוחה וכי הוא בריה שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות ברוך הוא.. ועל ידי זה יהיה נכנע להשם יתברך. ויש דרך שיגבה ליבו בדרכי השם יתברך, וחייב אדם לומר 'בשבילי ניברא העולם'.. ויזכור גודל מעלת נשמתו ויהיה תקיף וחזק בעבודת השם יתברך.. ולא ינוח ולא ישקוט אפילו רגע באשר יודע שכל העולם תלוי בו.. ובעבודת השם מכונים שני דרכים הנ"ל לזריעה ונטיעה, שעבודת השם בבחינת ביטול היא כעין זריעה.. המבטל את עצמו ונעשה נכנע לשם יתברך.. והדרך השני להיות תקיף וחזק בעבודת השם יתברך הוא בבחינת נטיעה.. ונגד שתי בחינות אלו אמר הלל (אבות א, יד): 'אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני'.. והנה בעבודת האדם נראה שיש להקדים להיות גיבור תקיף בעבודת ה' בחוזק.. כי אם יתחיל בבחינת ביטול יש לחוש שיתבטל ויתבייש בפני המלעיגים עליו או יתר מניעות, על כן יש להקדים בחינת נטיעה שהיא חוזק הלב וההתלהבות, ואחרי כן יבוא לבחינת ביטול, וכפי שסידר הלל בראשונה 'אם אין אני לי מי לי', ואחר כך 'וכשאני לעצמי מה אני' ".

בעולם הצומח ישנם תהליכים שניתן למצוא להם מקבילה אצל האדם. אין מתאים מיום טו' בשבט כדי להתבונן בתהליכים המשותפים שבין האדם והצומח.

ה"שם משמואל" מעמיק בהבנת פעולות הנטיעה והזריעה, בהיבט הרוחני ובנפש האדם שלהם.

בפעולת הזריעה לוקח האדם את הזרע ומכניס אותו לגומה קטנה באדמה. אחר כך עליו לכסות את הזרע, להשקות אותו ו.. להמתין. לחלוחית האדמה תשפיע על הזרע הטמון בתוך רגביה, ותביא אותו תוך ימים אחדים לידי רקבון. ממצב זה של ריקבון, בסדר אלוקי מופלא, יינבט הזרע ויצמח הצמח.

בפעולת הנטיעה לוקח האדם ענף של עץ במקום זרע, אבל מכאן והלאה זה די דומה: יש להכניס את הענף של העץ לגומא קטנה באדמה, לכסות אותו, להשקות ו.. להמתין. וכאן מגיע ההבדל העיקרי - בעוד שבזריעה מגיע הזרע למצב של ריקבון, מאבד את צורתו הראשונית, ורק מתוך כך יכול הוא לצמוח ולגדול, הרי שבנטיעה, שומר הענף של העץ על צורתו המקורית, ולאחר ההשרשה והקליטה הטובה באדמה הוא רק הולך וגדל.

וכמו בחומר כך גם ברוח, ישנם שני מודלים לצמיחה רוחנית: הראשון מקביל לנביטת הזרע והשני מקביל לגדילת הנטיעה.

במסכת אבות מביאה המשנה את דברי עקביא בן מהללאל (ג, א): "דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". אדם המודע לקטנותו מכיר בכך שהכל מאיתו יתברך. אדם זה עובד את ה' מתוך תנועה נפשית של הקטנת עצמו, לטובת גדילה עתידית. הוא קורא אל ה' מן המצר, וה' עונה אותו במרחב. תנועה זו מקבילה לנביטת הזרע. הריקבון של הזרע מאפשר לו לצמוח באופן הראוי לו, ובהתאמה, הקטנת האדם בעיני עצמו מסייעת בידו לגדול באופן מיטבי.

לעומת מי שגדל מתוך הרגשת ביטול כלפי הבורא יתברך, יש מי שגדל מתוך תפיסה של גדלות. המדרש מתאר בצורה ציורית כיצד מסייר הקב"ה עם אדם הראשון בגן עדן ומציג בפניו את יופי הבריאה. הקב"ה פונה אל האדם ואומר לו (קהלת רבה ז, יג): "כל מה שבראתי - בשבילך בראתי! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי". הקב"ה מעצים את האדם מתוך רצון וידיעה, שאם הוא יהיה מודע לצלם אלוקים שבו ולכוחות הרבים שבקרבו, הוא יוכל "לפעול עם א-ל" ולתקן את העולמות על הצד היותר טוב. תנועה זו מקבילה לצמיחת הנטיעה. הגדלת ערך האדם בעיני עצמו מביאה אותו לממש את הפוטנציאל הגלום בו ולהביא ברכה גדולה לעולם, על פי כישוריו.

חשוב להכיר בכך שכשם שבעולם הצומח יש צורך בשתי הפעולות: הזריעה והנטיעה, כך גם בעבודת ה' יש מקום לשתי הדרכים: דרך "הביטול" ודרך "הגדלת הערך העצמי".

ה"שם משמואל" קובע ששתי הדרכים חשובות וצריכות להתקיים במסלול התפתחותו הרוחנית של האדם, אך יש להקדים קודם את ה"נטיעה" ל"זריעה".

חייב האדם בתחילת דרכו הרוחנית להכיר בערך עצמו ובגודל נשמתו, להיות מודע ליכולותיו ולהיות ערוך לנצל אותן לטובה כראוי. כך הוא ייעצב לעצמו חוט שדרה ערכי וביטחון עצמי רוחני. רק לאחר מכן הוא יוכל, ואף יצטרך לעשות זאת, להכיר במוגבלותו ולעמוד נוכח ביקורת עצמית. שינוי הסדר עלול לגרום לאדם לאבד את עולמו הרוחני, כתוצאה מייאוש הנובע מחוסר עוצמה פנימית.

אם הזריעה הרוחנית - "הביטול", תתרחש קודם הנטיעה הרוחנית - "העצמת האני", יש חשש שהאדם לא יצליח לעמוד נוכח האתגרים הרוחניים מבית ומחוץ, ולכן קודם כל יש לנטוע ורק לאחר מכן לזרוע.

במסכת אבות מפורסמים דבריו של הלל הזקן (א, יד): "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי".

שני החלקים במשפט מקבילים לשתי הדרכים שהזכרנו: החלק הראשון הוא העצמת האני - "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי", והחלק השני הוא הביטול - "וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי".

ה"שם משמואל" מבאר שחידושו של הלל במשנה אינו רק בהצגת שתי הדרכים, אלא גם בהצבת הסדר הראוי ביניהן, לא לחינם הן מסודרות בסדר זה. ראשית, על האדם להכיר בערך עצמו, ורק לאחר מכן ראוי שיקטין עצמו ויכיר במוגבלותו.

הרב אלי שיינפלד, מהספר "מועדי השם - עיבוד עכשווי לתורת השם משמואל על חגי ישראל"