"ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונכחת" (בראשית כ,טז). 'ואמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה (בראשית כ, טז) "הנה הוא לך כסות עינים”, ונתקיים בזרעה (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו"' (מגילה טו,א). 'שאל רבי את ר' יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? א"ל: קצת בחיי?! אמר לו: רבי, תורה היא וללמוד אני צריך. א"ל: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע, דאמר ר' יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג, יד) "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". ר"א אמר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", משום דאסתכל בעשו הרשע. והא גרמא ליה? והאמר ר' יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ, טז) "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי כסות אלא כסיית עינים? הא והא גרמא ליה' (שם כח,א). 'ואמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ, טז) "הנה הוא לך כסות עינים". אמר לה: הואיל וכסית ממני ולא גילית שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים. ונתקיים בזרעה דכתיב (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות"' (ב"ק צג,א). 'לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּם בְּזַרְעָהּ (בראשית כ, טז). קשא אבימלך לא קלל את שרה אלא קלל את זרעה שאמר יִּהְיוּ לָךְ בָּנִים כְּהוּיֵי עֵינַיִם? ונראה לתרץ בס"ד כי הוא קלל אותה ואת זרעה בדבריו שלא אמר 'יִּהְיוּ בָּנַיִךְ' כְּהוּיֵי עֵינַיִם דמשמע אחר שתולידם ואחר פטירתה יסתמו עיניהם, אלא אמר לה 'יִּהְיוּ לָךְ' נתכוון לקלל שיהיו סומין מן בטן אמם בעודם בבטנה ובודאי קללה זו נוגעת לה גם כן כי אחר שתוליד בן יחיד בזקנותה ותראהו סומא יצא מבטנה צר לה מאד, וקשה עליה צרה זו של הבן ודומה לה כאלו היא נסמת. ונמצא כי הוא נתכוון בקללה זו לעשות הרעה לה ולבניה ולא נתקיימה קללתו על פי כוונתו כי היא הולידה בן פקח ולא כהו עיניו בחייה כי אם בעת זקנתו אחר פטירתה בכמה שנים. ברם קשא איך אומר נתקיימה קללת אבימלך (בראשית כז, א) והלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, י) דכהו עיניו בשביל שהציץ בשכינה בשעת העקידה? ונראה לי בס"ד דמשום הכי היה מספיק שיחלש ראות עיניו שלא יוכל לראות דברים קטנים וצורת אותיות אבל יוכל לראות גוף אדם ויוכל לילך, אך מחמת קללת אבימלך נסתמא לגמרי' (בן יהוידע). אמנם במגילה מופיע פעם בשם ר"א ופעם בשם ר"י, אולם כנראה ששניהם אמרו דבר זה; או שר"א הביא את העניין בקיצור כפי שאמר ר"ח, ור"י הרחיב את ההסבר כיצד זה נלמד בפס' מה שאמר, כמו שמובא בדבריו. או שההבדל ביניהם זה שאצל ר"א מובא שקילל את שרה ומביא פס' ואח"כ אומר שהתקיים בזרעה, ואילו ר"י אומר מהתחלה ש'קלל את שרה והתקיים בזרעה', שאולי ההבדל ביניהם זה האם קילל את שרה, וזה נעשה בפועל בזרעה (ר”א), או שהוא מראש קילל את שרה שזה יקרה בזרעה (ר”י). ומה שמקשה הבא"ח שנאמר שקילל את שרה, והרי אבימלך לא קילל את שרה אלא את זרעה, אפשר בפשטות שהכוונה שקילל אותה שיהיה בזרעה, כמו שמפרש ר"י את דברי אבימלך שאמר שיהיה בזרעה. ומה שמדגיש 'ונתקיים בזרעה' (שלכאורה זה מיותר) אין זה כ"ך קשה אלא כך בסגנון הפשוט שקילל כך את שרה ואכן התקיים בזרעה. או שזה כהדגשה שקילל את זרעה וכך יצא, שנעשה בדיוק כדבריו, שהקללה של ההדיוט לא רק שפועלת אלא נעשית ממש בדבריו (ולא רק מחיל קללה כל שהיא בערך); או להדגיש ולומר שאפילו שקילל את זרעה שהוא עוד לא נולד בכ"ז זה חל. ומה שהקשה שיצחק התעוור מראית השכינה, אפשר בפשטות לומר כמו תרוץ הגמ' (על הסתירה מהדעה שהתעוור על שראה את עשו הרשע) שכל הדברים גרמו יחד. או אולי הקללה פועלת ע"י שגורמת שיעמוד בניסיון שממנו יכול להנזק (כעונש) כמו שקיללוהו, ולכן מה שקיללו גרם לו להתחייב עיוורון. או שרק מראית השכינה יכל שלא להתעוור ([או להתעוור רק ממש סמוך למותו,] כמו שלא התעוור במשך השנים עד שנעשה זקן), אלא שכיון שאבימלך קיללו אז זה חל כעונש של עיוורון בזקנותו. אולי אבימלך קילל את זרעה כיון שהמעשה היה קשור לאישות, שמזה בא זרע בעולם, ולכן קללתו היתה על זרעה (או עליה אבל זה מתגלה גם בכוונתו לזרעה). והנה על עיוורונו של יצחק מובא ברש"י (מחז"ל) שלושה טעמים: '"ותכהין" - בעשנן של אלו (שהיו מעשנות ומקטירות לע"א). ד"א: כשנעקד ע"ג המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו לפיכך כהו עיניו. ד"א: כדי שיטול יעקב את הברכות' (רש"י; בראשית כז,א). אולי שלושת הדברים כעין התגלו במעשה שלכן (בגללו) קילל אבימלך, שרצה לעשות ג"ע ולכן כנגד זה הפגיעה ביצחק שהיתה מעשן ע"ז, ששני הדברים הם משלושת העברות החמורות שבתורה; וכן בבנ"י מתגלה שעבדו ע"ז כדי להתיר עריות ברבים ('אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' [סנהדרין סג,ב]), ולכן יש קשר בין שניהם. מה שראה יצחק (מלאכים ודמעותיהם) זה מראות נבואה, ולכן זה כעין שה' הזהיר את אבימלך מלגעת בשרה; וכן זה נעשה בזכות ששרה היתה צדיקה ואבימלך לא ידע שהיא אשת איש עד אז, וכך בעקידה מתגלה צדקות אברהם ויצחק, ויצחק לא ידע שהולך לעקידה מראש עד העקידה. ובעקבות המעשה עם אבימלך אברהם קיבל הרבה ממון, שזהו כמו שיצחק התעוור כדי שיעקב יקבל את הברכות. ומה שמובא בגמ' שזה בשל שהסתכל בפני רשע, זה כל העניין כולו, שהיתה אצל אבימלך וממילא ראתה אותו; וכן העניין בראיה זה בחיבור לרשע (שנעשה בראיתו) שכך אבימלך רצה לחברה אליו. אולי כל זה כלול בקללת אבימלך – בדבריו (שבהם רמז לקללה): “ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונכחת". "הנה נתתי אלף כסף לאחיך" – זה רמז כנגד שיעקב קיבל את הברכות במקום אחיו. "הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך" – זהו כנגד הראיה בעקידה, כיון שפירושו הוא שאמר לה: "לכל אשר אתך" – יכסו עיניהם שלא יקילוך, שאלו השיבותיך ריקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, עכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך יודעים יהיו שעל כרחי השיבותיך וע"י נס' (רש"י), שכך בעקידה היה כעין עניין של ראיה – שזהו שנפלו לתוך עיניו שהיו פתוחות לראות (שכך נופל לתוך העיניים), וכן המלאכים ראו אותו (ולכן ירדו להם דמעות), ובעקידה כמעט עמד אברהם לפגוע ביצחק, כמו כאן שאבימלך רצה וכמעט שפגע בשרה, וניצל ע"י נס – שהמלאך התערב והפסיקו וראית מלאך זה בנבואה (או גילוי מלאך במציאות זה נס [תלוי במחלוקת רמב”ם ורמב”ן האם ניתן לראות מלאך במציאות (שזהו נס – דבר לא רגיל) או רק בנבואה]), כמו שנעשה נס ואבימלך עזב את שרה בעל כורחו בעקבות נבואה. וכן בזה רמז לדברי ר"א בגמ' שהתעוור כי הביט ברשע, שכאן אומר אבימלך שזה לכיסוי עניין של ראיה, כך שיש דגש על ראיה (וזה שייך אליו – על מה שעשה, כך שמתגלה עניין ראיה ורשע). ויש דעה שיצחק התעוור בשל שראה את השכינה (ב”ר סה,י), שכך הראיה (של הממון שמראה שה' עשה לה נס) מראה שהיה כאן דבר על טבעי, שכך בעקידה ראה יצחק מראות שכינה על טבעי (וכן שכינה קשורה בנבואה, שכך הממון הוא הוכחה שאבימלך התנבא ולכן עזב אותה). וכן יש דעה שהתעוור כדי שלא ילך ברחוב ויגידו עליו שבנו רשע (שם), שזהו כמו כאן שנתן ממון כדי שלא ידברו עליה שנעשה בה חטא. ויש דעה שהתעוור על שלקח שוחד מעשו (שם,ז), שזהו כאן כעין שקיבלה ממון שוחד מאבימלך. ויש דעה שהתעוור בשל שהצדיק את עשו הרשע (שם,ו), שזהו כעין כמו כאן שאבימלך בנתינת הממון מצדיק את עצמו שלא חטא. "ואת כל ונכחת" – זהו כנגד עשן הע"ז של נשי עשו, שפירושו: '"ואת כל" - ועם כל באי העולם. "ונכחת" - יהא לך פתחון פה להתוכח ולהראות דברים נכרים הללו' (רש"י). שאמר לה שיהיה לה כח להוכחת דבריה, שאמנם זה מכוון למעשה שהיה, אבל גם כרומז שהאבות היו מתווכחים עם אנשי העולם ומוכיחים להם את דרך האמת (רמב”ם; ע”ז א,ג), ממילא בזה שכאן יכולה להוכיח שנעשה נס ונראה משמים מה רצון ה' (ובפרט שע”ז היתה מדרבנת לעוללות כעריות), אז יש בזה כח הוכחה וחיזוק להוכחת דרך ה'. לכן זהו ההיפך מהע"ז של נשיו עשו, שעבדו ע"ז ולא הלכו בדרך ה' (ועוד במקומו של יצחק).