"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" וגו' (בראשית ט,כד). '"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן", רב ושמואל. חד אמר: סרסו, וח"א: רבעו. מאן דאמר סרסו - מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי. ומאן דאמר רבעו - גמר "וירא וירא", כתיב הכא "וירא חם אבי כנען את ערות אביו", וכתיב התם (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור" וגו'' וכו' (סנהדרין ע,א). בין אם סרסו ובין אם גם רבעו (למסקנת הגמ' למ”ד רבעו הוא גם סרסו), מדוע נעשה כך לנח? מדוע נענש כך? בפשטות זה משום שפנה ליין שמביא להתדרדרות לחטא, שזה נרמז בהמשך הגמ': '"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי: א"ל הקב"ה לנח: נח, לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין?! כמאן דאמר: אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה' וכו'. וכן מרומז בנוסח שבגמ' בברכות: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר"' (ברכות מ,א). הרי שלמדו שהיין הוא שהביא ליללה – לכאב שנעשה מזה; והרי הכאב היה בכך שהתבזה ונפגע בסרוס או שגם נרבע. שהיה לו ללמוד ממה שנעשה באדם הראשון ולהיזהר שלא לאבד את הדעת בשתיית יין; בפרט אחר המבול שהעולם נמחה לאחר שהיה פרוץ בצורה קשה ביותר בזנות, היה לו להחמיר ולהיזהר מיין כדי להרחיק מגילוי עריות, כעין: 'תניא, ר' אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך: שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (ברכות סג,א). לכן כיון שלא עשה כך נענש בביזיון (שהתגולל ערום בביזיון), כעין גילוי כנגד זנות שקשור באיבוד הבושה: "ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" (ירמיהו ג,ג). '"ומצח" - אבל יש לך מצח מגולה כדרך אשה זונה שאינה מכסת מצחה בעבור בושה, מה לא כדרך הצנועות שמכסות מצחן אם יקרה להן דבר בושה' (מצודות). וכן נעשה בו סירוס או שגם נרבע, שזה גילוי הקשור בזנות – שנרבע, או סירוס שזה כעין גילוי רע המתגלה בעניין של ביאה – שמונע ממנו לקיים מצוות ריבוי בצורה כשרה בעולם (ובפרט שסירוסו בכוונה כדי שלא יפרה בעולם), וכן כעין שיש קשר לביאה רעה שלכן כביכול מונע זאת מהעולם ע”י שמסרסו. נראה שדבר זה נגרם בשל הצער שהיה לנח על איבוד העולם, כעין שנאמר קודם בגמ': 'א"ר חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנא' (משלי לא, ו) "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"' (סנהדרין ע,א). ממילא אצל נח זה היה כדי להתנחם על אבדן העולם, כעין שהיה אבל עליהם. אולי זה נרמז בפס': “שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" וגו' (בראשית ט,יט-כ). שסמוך לנטיעת הכרם נאמר שנשארו מהמבול רק שלושת בניו ומהם התרבו בכל הארץ, כרמז שנטע את הכרם כדי לשתות יין כדי להתנחם על כל האבדן שנעשה בעולם מהמבול. אולי נח לקח את החורבן אישית, כיון שהוא היה צדיק הדור ולא הגן על דורו, שלכן נקרא המבול על שמו: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ" וגו' (ישעיהו נד,ט. וכמו שמוסבר בזוהר; ראה באריכות ב'מעשי אבות - א', 'תפילת הצדיקים על הדור', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). לכן לקח אישית את אובדן העולם והתאבל עליהם, ולכן נטע כרם ושתה. אולי זהו שפס' קודם נאמר "ויהיו בני נח היצאים מן התבה שם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען" (פס' יח), שמוזכר שהם יצאו מהתיבה, וממילא רק הם נשארו מהמבול, שזה ההקדמה לעניין שנח נטע כרם, שרומז שהמבול שהחריב את העולם, והוא לא הציל אלא רק את משפחתו, זה גרם לו אבלות שלכן נטע כרם והשתכר. ממילא אם זה קשור בזה, אז גם העונש שנעשה לו קשור לכך שלא הציל את דור המבול (שאפילו לא ניסה להתפלל עליהם [שזה רמוז בפס' קודמים הסמוכים, שה' פנה לנח ואמר לו שלא יביא יותר מבול, שזה בא לרמז שנח חטא בכך שלא פנה לה' וביקש להציל את העולם מהמבול]), שזה השורש שהגיע בסוף לעונשו, אז סימן שהעונש קשור גם לחטאו שלא התפלל על דור המבול (אולי לכן מודגש בפס' כשיצאו מהתיבה "וחם הוא אבי כנען”, שזה רמז לקשר להמשך למה שעשה חם וקולל כנען, לרמז שהעונש במה שנעשה לו ע"י חם קשור לחורבן העולם, שנח לא התפלל עליהם). זהו שנאמר בחז”ל, לאחר שהובא שנח חטא בכך שלא ביקש רחמים על דורו: 'אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִי: מֶה הָיָה עוֹנְשׁוֹ שֶׁל נֹחַ? שֶׁיָּצָא חִגֵּר בְּרַגְלָיו מִן הַתֵּיבָה, וְשָׁכַב וְנִתְבַּזֶּה וְהִתְלוֹצֵץ עָלָיו בְּנוֹ, וְעָשָׂה לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה' (זוהר חדש [נח]; כט,ב). אולי רמזו לזה בגמ', שמובא קודם (למחלוקת מה עשה לו חם): 'דריש עובר גלילאה: י"ג ווי"ן נאמרו ביין: (בראשית ט, כ) "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם" וגו' "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן"'. 'י"ג ווי"ן - לשון וי וי. "ויאמר ארור כנען" לא חשיב, אלא עד דידע, דנגמר לו עונשו של יין' (רש"י). שבפשטות נאמר י"ג וי כביטוי כמה צער בא מזה; אולם אולי בא לרמז בעומק שהצער שהתגלה בעקבות חטא שתייתו, נטוע עוד בחטא קודם לו, שחטא קודם לכן, שזהו שלא ביקש רחמים על דורו, לכן נאמר י"ג וי כרמז שזה ההיפך ממשה שביקש רחמים (כדי לא להיות כנח שיקרא על שמו המחיה), והזכיר לשם כך את י"ג מידות הרחמים. הובא בזוהר שעונשו היה: 'שֶׁיָּצָא חִגֵּר בְּרַגְלָיו מִן הַתֵּיבָה, וְשָׁכַב וְנִתְבַּזֶּה וְהִתְלוֹצֵץ עָלָיו בְּנוֹ, וְעָשָׂה לוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה', אולי כך נעשה עונשו כנגד שחטאו היה שלא התפלל על דורו, ולכן נאבדו אנשי דור המבול בחטאיהם, לכן מתגלה עונשו כנגד חטאיהם; ובפרט שנראה שהיה צריך להתפלל עליהם, ובכך היה נגרם שיחזרו בתשובה, וממילא כיון שלא התפלל נשארו בחטאם ולא נעשה גילוי תשובה מהם, ולכן נענש כעין גילוי חטאם שנשאר בעולם (שלא כופר בתשובה). דור המבול חטאו בשלושת העברות החמורות וחמס (ב"ר לא,ו) – ע"ז ג"ע ויחסית מעט ש"ד (שאחרת העולם היה מתכלה כי היו יחסית מעט אנשים) שהושלם חוזק גילוי חטא זה ע"י שחטאו בגזל (שהעני חשוב כמת [נדרים סד,ב], ולכן בגזל זהו כגילוי הקשור במוות). לכן כנגד זה התגלגל העונש לנח: כנגד ע"ז נענש ששכב שיכור ומבוזה, שבשכרות יש גילוי כעין ע"ז (אמנם בגמ' בברכות [לא,ב] זה נאמר על המתפלל בשכרות, שאפשר שזה בשל שהתפילה היא כנגד עבודת הקורבנות, ולכן בזה מתגלה ע"ז בשל שזה כהקרבה; אולם בכ"ז עצם זה שמתגלה בזה גילוי של ע"ז סימן שיש בזה גילוי שכזה. ומפורש במדרש הגדול [בראשית ט,כא] שנאמר בכללי – תמיד [ולא רק בתפילה]: 'קשה היא השכרות שהוקשה לע״ז' וכו'). כנגד ג"ע נענש שעשה לו בנו מה שעשה לו (שזה קשור לג”ע, שרבעו וסרסו). כנגד ש"ד וגזל זהו שיצא צולע מהתיבה – שזה מהאריה שהכהו על שאיחר לו באוכל (תנחומא “נח” סימן ט). שזה מרמז על ש"ד שהאריה יכל להרגו כמו שקורה בדר"כ במפגש עם אריה שמכה אדם כשהוא רעב; וכן על גזל – שהוא לוקח ממון השייך לאחר וכך הממון לא מגיע לבעליו, שכך האריה הכהו בשל שלא הגיע לו (בזמן) האוכל השייך לו.