"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה כאשר צוה ה' את משה. וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנרה" (במדבר ח,א-ד). '"ויעש כן אהרן" – (ספרי) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה' (רש"י). ידועה השאלה מה החידוש בזה שאהרן לא שינה, זה הרי ברור? ענה על זה רבי מקוצק שהכוונה שאהרן היה מדליק בכל יום את הנרות כאילו זו הפעם הראשונה שמדליק, עם כל ההתלהבות והשמחה, שהיה מתחדש בכל יום. נראה שזה מתגלה כאן (אע"פ שמן הסתם גם בשאר הדברים עשה כך) כדי לרמז שכך היא הדרך בעבודת ה', שיש לקיים את התו"מ כל יום כאילו הם חדשים: '"היום הזה ה' אלקיך מצוך" - בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם' (רש"י; דברים כו,טז). לכן זה נרמז בהדלקת המנורה שהאש רומזת לתו"מ: “כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג) [וכן "הלוא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיהו כג,כט)]. תפקיד הכהנים הוא ללמד את בנ"י תורה, וכן לעבוד את עבודת המקדש: “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג,י), לכן נרמז כאן בעבודת המקדש על התפקיד של לימוד תורה לבנ"י, כיצד ראוי להיות היחס הנכון לתורה. אולי יש כאן גם רמז, ע"פ שיטת הרמב"ם שגם זר (שאינו כהן) יכול להדליק את המנורה (ביאת מקדש ט,ז) שיש גילוי של לימוד תורה בהדלקת המנורה (כמו שאמרנו), וכאן זהו שבחו של אהרן, שזהו מעלתו, כעין רומז שמי שלומד תורה יש לו מעלה כעין הכה"ג: 'והתניא: היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול' וכו' (ע"ז ג,א). לכן נראה שנרמז כאן: '"בהעלתך" - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י). שלכאורה לא מובן מדוע חלשה דעתו ומה התשובה במנורה? (ראה תשובה ברמב"ן.) אולי אהרן רצה להיות קשור לקרבנות הנשיאים כי הם הביאו מעצמם לחנוכת המזבח, שהיה בהם גילוי של שורש המשכן שבא מהם, וזה קשור גם לתיקון העולם שייעשה בהמשך הדורות במשכן; בא הקב"ה ועונה לו במנורה שהיא מרמזת על תו"מ, ובזה אומר לאהרן שבו ובניו מתגלה גילוי תורה בישראל, והתורה היא שורש המשכן, ששיא המשכן זהו קה"ק שבו הארון עם הלוחות, לכן גם בו וזרעו מתגלה שורש המשכן, ואף בצורה עמוקה יותר, שזה שורשו היסודי של המשכן וכן זה חל בכל הדורות – שהכהנים מלמדים את בנ"י תורה. דבר זה התגלה בצורה גלויה בזמן החשמונאים (כמו שמביא הרמב"ן את הר”ן שרמז על חנוכה), ששם התגלה גילוי של מנורה, ושל תורה (שהחשמונאים נלחמו למען התורה) וחנוכת המזבח. בהמשך הפרשה מופיע המסעות ע"פ ה' (ט,יד – י,כה), ופרשית "ויהי בנסע" (י,לה), ופרשת המתאוננים (פרק יא), נראה שכל אלו קשורים ליסוד של ההתלהבות והשמחה בעבודת ה', שהמסעות מראות את הליכת בנ"י אחר ה', שפעלו ע"פ צו ה' שהתגלה בענן (מתי לחנות ומתי ליסוע) גם שכנח וגם כשלא (ראה ברמב"ן), זה מתגלה בעניין ההתחדשות ושמחה בעבודת ה', שכדי להגיע לדרגה של ללכת אחר ה' בכל מצב זה אפשרי רק ע"י התחדשות ושמחה בעבודת ה', שאז יכולים לעמוד בכל ניסיון וקושי. דבר זה חשוב במיוחד כשמדובר על מלחמה בשונאי ישראל (כמתגלה ב"ויהי בנסע הארן") שאדם יכול להתייאש מההתמודדות הקשה הזו, במיוחד כשמדובר על ישוב א"י שיש בזה הרבה קשיים משונאי ישראל הפוגעים בנו (כמו שרואים בדורנו שהיו שהתייאשו והיו מוכנים למסור את א”י לאויבים בתקווה לשקט), שא"י נקנית ביסורים (ברכות ה,א) [וכן הקשר לתורה בא ביסורים (שם), ולכן זה מתגלה בארון שבו הלוחות; וכן הארון רומז לא”י שבה עיקר התורה (ספרי “עקב”, מג)], לכן צריך להתחדש ולשמוח הרבה בקשר לא"י ולתורה, וכך יכולים להתמודד עם כל הניסיונות. ואם חלילה לא מתחדשים ושמחים בעבודת ה' אז התוצאה היא שנעשה התנגדות לה', כמו שנעשה אצל המתאוננים, שחיפשו בכח עלילה להתלונן ולפרוש מה' (רש"י; במדבר יא,א). בסוף הפרשה נאמר על חטא מרים, שדיברה לשוה"ר על משה, נראה שגם זה בא לרמז על עניין השמחה, שאדם שמדבר על חברו לשוה"ר מרגיש שמחה בזה, וזה מושכו יותר ויותר, כנגד זה בא התיקון ע"י שמתמלא בשמחה של תורה, שהתורה משמחת ("פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים יט,ט]) וכך ממלא אותו בשמחה של קדושה היפך מלשוה"ר שזה שמחה של הגשמי שמתגבר ורומס את חברו: 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנא' (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה" … רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר אין לו תקנה ... אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה' וכו' (ערכין טו,ב). גם נראה שזה נרמז במרים שדיברה בהקשר של נביאים, שטענה במה שונה משה משאר הנביאים (רש"י; במדבר יב,א), הנביאים היו מוסרי דבר ה', כך שזה מרמז על ת"ח שלומדים ובאים למסור את דבר ה', ולצערנו יש שמדברים נגד רבנים אחרים שלא סוברים כמותם (כעין שדיברה נגד משה כנביא, וכן משה קיבל את התורה והעבירה לבנ”י), ועושים בכך הוצאת שם רע, שזה נובע מפגם בשלמות לימוד התורה שלהם, לכן באים להתווכח בשם התורה, כמו להבת האש שבמנורה, אבל בסוף לא מתחברים, שלא נעשים כמנורה שהיא מקשה אחת, שזה מראה שתורתם אינה תורת אמת בשלמות עליה נאמר: ' … מאי "את אויבים בשער"? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כא, יד) "את והב בסופה", אל תקרי בסופה אלא בסופה' (קידושין ל,ב). לכן גם מודגש: '"יאירו שבעת הנרות" - ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי' וכו' (רש"י; ח,ב), כרמז לדברי חז"ל: 'א"ר ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה, מה טעם? "וידבר ה אל משה", אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה! אמר לו: אחרי רבים להטות, רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו; כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור מיניין ודגל"ו' וכו' (יר' סנהדרין ד,ב), שהתורה נלמדת פנים לכאן ופנים לכאן, ולכן זהו שלושה קנים לכאן ולכאן, אבל כולם מכוונים לאמצעי והוא מכוון לקה"ק, לומר שהכל יוצא מתורת הקב"ה. ומי שגורם לזלזול ברבנים אחרים כיון שלא מסכים לדעתם זהו אינה דרכה של תורת אמת (וגורם שאנשים שרואים זאת יזלזלו ברבנים ובתורה ובשאר האנשים וימשכו למריבה ושנאה). אלא תורת אמת מתגלה כמו אהרן (שהדליק את המנורה): 'הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות א,יב).