אנשים יוצאי דופן

הנה כמה סיפורים מדהימים על האכפתיות שהפגינו יהודים אחרים. ר' יחיאל מישל צ'יל ממונסי, שהיה רבי כיתה י"א בבית הספר התיכון לבנים "ר' שמשון רפאל הירש," היה אחד השליחים שנשלחו על ידי הוועד להצלה נידחי ישראל לברית המועצות לשעבר. בהיותו במוסקבה פגש תלמיד בשם משה ובילה שעות רבות בדיון עמו על יסודות היהדות. כשהם נפרדו, אמר ר' צ'יל למשה להתקשר אליו אם הוא אי פעם בארצות הברית. כחצי שנה לאחר מכן, קיבל ר' צ'יל טלפון ממשה, שסיפר לו שקיבל אשרת יציאה וכעת הוא סטודנט חילופי באוניברסיטת קורנל באיתקה, ניו יורק. משה סיפר כיצד הוחרמו התפילין שלו על ידי משמר הגבול ביציאתו מחבר המדינות, וכי בנוסף, הוא ללא כל אוכל כשר ולא היה לו מושג איך למצוא אותו. ר' צ'יל התקשר לחברו ר' צבי גודמן ויחד הם רכשו ערכת תפילין חדשה למשה, סידור בשפה הרוסית וחומר קריאה אחר, והעמיסו על מכונית מספיק אוכל כשר לחודש, בטרם יצאו לארבעה- שעות נסיעה לאיתקה. לאחר שעתיים שהיו עם משה ועזרו לו וכוונו אותו , שני הרבנים נסעו חזרה לכיוון מונסי, והגיעו מאוחר בלילה. למחרת הסביר ר' צ'יל לשיעור שלו מדוע הוא עשוי להיות קצת מותש בתקווה שסיפורו עשוי יום אחד להיות דוגמה לאחד מתלמידיו עד כמה רחוק עלינו ללכת כדי לעזור ליהודי. שנה לאחר מכן, ג'רמי שטראוס, שהיה בשיעור של ר' צ'יל בשנה הקודמת, מיהר לשיעורו של הרב צ'יל בבוקר יום ראשון אחד וסיפר לו את הסיפור הבא. אביו והוא הבחינו בצעיר לא מוכר בבית הכנסת שלהם באנגלווד והזמינו אותו הביתה לסעודת השבת. בסעודה הוא אמר להם שהוא בעל תשובה לאחרונה. ומה עורר את העניין הפתאומי שלו ביהדות? בסוף סמסטר האביב של השנה הקודמת בקורנל, הוא קיבל שותף רוסי שזה עתה הגיע לשני לילות. השותף החדש לדירה נראה אבוד לחלוטין ולא במקום, עד ששני רבנים הגיעו עמוסים באוכל וספרים. "המשכתי לחשוב כל הלילה שמעולם לא ראיתי דבר כזה. אני חייב לברר על הדת שיוצרת אהבה כזו ליהודי. התחלתי לבחון במה מדובר ביהדות, ושם התחילה הדרך לשומרי מצוות".

פעם מישהו דחף את ר' דוד סולובייצ'יק לקבל תלמיד מסוים לישיבה. אמר לו ר' דוד שהילד יכול ללמוד בבית המדרש אבל לא יכול להתקבל לישיבה. שאל האיש בחוסר אמון: "אם הוא יכול ללמוד בבית המדרש, למה הוא לא יכול להצטרף לישיבה?" ר' דוד הסביר כי הוא מתרפק ובוכה (במשך יום החול  תפילת השמונה עשרי, מלווה בדמעות, היה בין 45 דקות לשעה.) על הצלחתו של כל בחור בישיבה. אבל עכשיו, כשהגעתי למכסה של מה שאני יכול להתמודד, אני לא יכול להתחרט אפילו בשביל ילד אחד נוסף.

לר' אילן הלברשטט, רבה של מכבי הדס בלונדון, היה כולל בוקר שהחל בשעה 6:00. אולם כאשר אשתו עברה הריון קשה, היא הייתה דבוקה למיטתה ולא יכלה לבצע את המטלות השגרתיות הנדרשות על מנת לטפל בתינוק ולארגן את הילדים בבוקר. כתוצאה מכך החל להעביר את שיעורו לכולל הבוקר בביתו. לאחר מספר ימים, אחת השכנות, חנה רוזנברג, הבחינה במתרחש. היא לקחה על עצמה להגיע לבית בשעה 6 בבוקר כדי שהראש כולל יוכל ללכת לבית הכנסת ולנהל את כולל הבוקר כפי שהיה רגיל. כל בוקר החל מ-6 היא הייתה מאכילה ומלבישה את הילדים הקטנים. עד שהגיע ראש הכולל הביתה, הילדים כבר היו מוכנים לבית הספר. חנה עשתה את מעשה החסד המדהימים האלה במשך שלושה חודשים. זה נכון - במשך שלושה חודשים רצופים, היא הייתה מגיעה לבית השכנה שלה ב-6 בבוקר כדי להאכיל ולהלביש את הילדים הקטנים. זה לא נגמר שם. בשבעה שלה, לאחר שנפטרה, סיפר על כך הראש כולל. בעלה של חנה היה בהלם הוא כלל לא היה מודע למעשי החסד המדהימים האלה שאשתו ביצעה. הוא אמר שהוא חושב שהיא פשוט טיילה בפארק באותה שעה בבוקר.

החפץ חיים היה מספר את הסיפור הבא. ב-1794 פגש פעם ר' יעקב קרנץ, המכונה הדובנא מגיד, אלמן עיוור מטייל עם בנו ברחובות וילנה. בעוד שרוב האנשים לא הקדישו להם תשומת לב רבה, הדובנא מגיד בירך אותם בחום. הם סיפרו לו על העוני הרב שלהם ועל המחסור בחום ובמזון בביתם. הדובנוא מגיד קיבל אותם לביתו כדי שיוכלו להתחמם ולאכול ארוחת ערב. הוא גם שכר מורה ללמד את הבן תורה, והוא עצמו היה לומד עם הנער את אגדתא  בתורה, ונפגש עמו במפגשים רגילים בערב שישי. מכאן ואילך, הם הפכו לחלק ממשפחתו של הדובנא מגיד. הוא המשיך לטפל בילד זה גם לאחר שאביו של הילד, ר' יהודה אהרן, הרב מקומרוב, נפטר לפני גיל 40. ילד זה הפך לאישיות התורנית הגדולה, "ר' שלמה קלוגר". החפץ חיים היה אומר שהרבה אנשים ראו את האלמן העיוור הולך עם בנו והרגישו רע על מצוקתם. אבל בעוד שאצלם, שם זה נגמר, אצל הדובנא מגיד זה התחיל. הוא גילה דאגה, קיבל את פניהם, האכיל אותם ושילם עבור מורה לילד. אם הדובנא מגיד לא היה מגיע אליהם, העם היהודי היה נטול אישיות תורנית גדולה. החפץ חיים היה מסכם, "כמה עוד שלמה קלוגרים יש שם בחוץ שאנחנו עוברים לידם?"