"ובראשי חדשיכם תקריבו עלה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימם. ושלשה עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לפר האחד ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד. ועשרן עשרון סלת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד עלה ריח ניחח אשה לה'. ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישת ההין לאיל ורביעת ההין לכבש יין זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה. ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד יעשה ונסכו" (במדבר כח,יא-טו). 'רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (בראשית א, טז) "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים", וכתיב "את המאור הגדול ואת המאור הקטן"; אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה? דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב (בראשית א, יד) "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". זיל ליקרו צדיקי בשמיך (עמוס ז, ב) יעקב הקטן, שמואל הקטן, (שמואל א יז, יד) דוד הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח, טו) "לה'"? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח' (חולין ס,א). אולי רמז שזה קשור למלוכה (כתר), והיא ביום ובלילה וישראל מונים בה את הזמנים, ויש דימוי בצדיקי ישראל, כעין רמז שישראל מקדשים את העולם והזמנים (כצדיקים), ואנו כחשובי העולם (כמלכים) בשל מעלתנו וייעודנו בתיקון העולם (שזה נעשה ביום ובלילה). לכן נאמרו כנגד זה צדיקים 'קטנים' (כעין הלבנה שהיא קטנה) – יעקב, שמואל ודוד, כביטוי לכך שבנ"י מקדשים את העולם (ולכן שלושה כעין חזקה). שזהו יעקב שממנו בנ"י (שלא יצאו ממנו גויים כישמעאל ועשו), וזה גילוי של דוד שהוא המלך שמייצג את ישראל וממנו משיח בן דוד שקשור לתיקון העולם, ושמואל הוא שהמליך את דוד כרמז שאנו מקדשים במעשינו את העולם ופועלים להמלכת ה' בעולם (שמלך ישראל מייצג את כסא ה' בעולם [דה"י א כט,כג]). (וזה קשור גם לשמואל הקטן [מחז"ל] שחיבר את ברכת המינים נגד אלו שיצאו מקדושת ישראל, שפועלים נגד ישראל). אולי נאמרו דווקא שלושה כנגד שלושה דברים שה' אמר ללבנה. כנגד הטענה שהלבנה ביום ובלילה כנגד זה נאמר יעקב, שבנ"י קיימים תמיד גם בזמן שישראל למעלה, כעין שמאיר לנו כיום, וגם בצרות ובגלות כשישראל למטה, כעין שחושך כלילה. כנגד הטענה שימנו בה את הזמנים נאמר דוד, שהמלכות היא כשישראל במעלה (ולא בחורבן כשאין שלטון לישראל), ולכן זהו כעין שאנו שולטים על כלל העולם שאז זהו תיקון עולם הגדול ביותר, שכך היה בשיא המלכות בזמן דוד ושלמה (וכן אחאב [מגילה יא,א], אמנם הוא היה מלך ישראל ולא מלך יהודה שמבית דוד, אבל זה מראה על מעלת המלוכה שבישראל, ועיקר המלוכה זהו מלכות דוד), וכך בקביעת הזמנים זה מראה על מעלתם של ישראל על כל העולם כולו (שאנו קובעים מהו התאריך, שר"ח נקבע ע"פ בי"ד של ישראל ואף משמים מאשרים זאת). כנגד שהצדיקים נקראו קטנים נאמר שמואל. יש שפרשו ששמואל הוא שמואל הנביא, ויש שפרשו על שמואל הקטן מחז"ל. לפי ההסבר שזהו שמואל הנביא, היתה לו השפעה על כל ישראל, שהרי הוא המליך את שאול ואת דוד; ואם זה שמואל הקטן, הוא חיבר את ברכת המינים (ברכות כח,ב) שזה תפילה נגד המינים שהזיקו לישראל, וכולם מתפללים זאת, כך שיש בזה גילוי השפעה לכל ישראל (שכולם מתפללים, ושזה להגנת כל ישראל); ולכן זה כנגד הצדיקים שמרמז על כלל ישראל הקדושים. ושניהם קשורים: 'ולמה נקרא שמו קטן? לפי שהוא מקטין עצמו. ויש אומרים: לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי' (יר' סוכה ט,יג), ובשניהם היתה ענוה גדולה, שלכן נקרא שמואל הקטן ע"ש שהיה מקטין את עצמו, ומההשוואה לשמואל נראה שגם עליו נרמז כעין שנקרא קטן שהיה בעל ענווה גדולה, שנאמר עליו שבזכות הענוה הגדולה שהיתה בו זכה להתגדל בנבואה ('בתי מדרשות א' – 'גדולה ענוה'). לכן זה נאמר ללבנה, שמיעטה עצמה כמו שהם ממעטים את עצמם וזהו מעלתם הגדולה, וכך גם זהו מעלתה. אולי בקורבנות נרמז על מה שנאמר ללבנה, שני פרים כנגד ששולטת ביום ובלילה, וזהו כנגד יעקב שממנו יצאו בנ"י, ולכן כעין רמז בפרים, שממנו פרו ורבו ישראל. כנגד קביעת הזמנים זהו איל אחד, שאנו קובעים לכל העולם את הזמן, שאין חלוקה אלא כולם מתיישרים לפי קביעת בי"ד כאחד, וזהו כדוד שהוא המלכות היחידה שה' קבע שראויה למלכות (להבדיל ממלכות ישראל שאינה המלכות הרצויה לפני ה'), וזה איל שמרמז לכח חזק (איל פרושו חוזק [מצודות; יחזקאל לא,יא]) שהוא העיקר. כנגד שהצדיקים נקראו קטנים כמותה זהו שבעה כבשים, כרמז שמתקנים את העולם שנברא בשבוע הבריאה, וכן היא התמעטה בבריאה, כך שקשורים, ובדומה נקראו קטנים כעין כמותה; וזה בכבשים כנגד שבנ"י נקראו צאנו של ה' (יחזקאל לד,לא). זהו עולות כעין עולה בחשיבות, שזהו שה' ענה לה שתקבל חשיבות; וכיון שלא קיבלה אז אמר שיקריבו גם חטאת לכפרה. אולי אפשר שעולות מרמזים על האבות, שפרים כנגד אברהם ואיל כנגד יצחק וכבשים כנגד יעקב (כעין שהביא רש"י על קרבנות פסח): '"פרים" - כנגד אברהם, שנא' (בראשית יח) "ואל הבקר רץ אברהם". "אילים" - כנגד אילו של יצחק. "כבשים" - כנגד יעקב (בראשית ל) "והכשבים הפריד יעקב"' (רש"י; במדבר כח,יט). אברהם היה כמלך ("שמענו אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו" [בראשית כג,ו]), ולכן נרמז שר"ח קשור לטענת הלבנה שאי אפשר ששני מלכים יהיו יחד בכתר אחד, ולכן זהו שני פרים, וכן ה' אמר לה שתמשול ביום ובלילה (שזהו שנים); הפרים בקשר לאברהם התגלה כשבאו המלאכים, ונאמר על שליחות המלאכים: 'מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל וגבריאל ורפאל. מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום' וכו' (ב"מ פו,ב). לכן יוצא ששני מלאכים באו בשביל מעלת אברהם – לבשר על הולדת יצחק ולרפא את אברהם, לכן כרמז למעלתו שזה מתגלה גם בהיותו כמלך (שזהו מעלתו) מובאים שני פרים. הלבנה מתגלה ומתכסה וחוזר חלילה, וכך מתגלה הזמנים (ר"ח), שזהו שה' אמר לה שימנו בה את הזמנים, וזה מרמז גם על ישראל שגם כשיורדים סופם לעלות, ובכל מצב בנ"י מגלים את שם ה' בעולם, שתמיד זה לתיקון עולם, אלא שהעיקר זה כשאנו במעלתנו (עצמאים בא"י) שאז זהו קידוש שם שמים, ולכן רמז על שסופנו תמיד לעלות; וזה מתגלה באיל אחד, שתמיד מטרתנו אחת – קידוש שם שמים ותיקון עולם; וכן מכוונים לה', שהוא האחד. זהו גילוי של יצחק באיל שהוקרב במקומו, שיצחק עלה לעקידה לשחיטה ולא נשחט ובמקומו הועלה האיל ונחשב כאילו הוא (יצחק) עלה בשלמות, שכך גם אנו, גם כשיורדים (כעין הולכים למיתה) סופנו לעלות. ישראל מונים ללבנה ולכן כעין קשורים אליה: 'תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה' (סוכה כט,א), זהו שה' אמר ללבנה שהצדיקים יקראו קטנים בשמה, שיש קשר בין ישראל והלבנה; וזה גילוי בצדיקים שמקדשים את העולם ומביאים גילוי שם ה' בעולם (זה קשור לענווה שהיא קשורה להבאת שכינה: 'א"ר יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהלים נא, יט) "זבחי אלקים רוח נשברה"' [סוטה ה,ב]; וקורבנות קשורים להשראת שכינה), וזהו מטרתם של כל ישראל, ולכן כולם נחשבים כעין צדיקים: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"' (משנה סנהדרין י,א). לכן זה מתגלה ביעקב שממנו יצאו ישראל – בנ"י, ולכן זהו כבשים כנגד מה שנעשה כשהיה רועה צאן, כרמז לפעולותיו בעולם, שגם בעשיית מלאכה מתקנים ומקדשים את העולם, ולכן זהו שבעה כבשים כרמז לעולם שנברא בשבוע ימים.