דמעתי שתמיד מצויה, הפכה ניגרת תמיד.

===================================

 מאז אותה השבת , שלא היה בה לא שמחה ולא תורה.

 כל עלה נידף משכיל  לסובב אצלי את "ברז" השמורות.

לפעור את שמורות עיניי לרווחה

 להגיר ללא הרף את מעיינם.

 לפרוט ולטפטף נוגות על כל נים ומיתר.

 להיותי עצוב ומאד

 ביותר עצוב לי על שברון אמונתי : 

שהשואה חד פעמית הייתה

 וכי לא תשוב עוד לעולם  .

. ואפילו לא כבבואה קטנה.

 והנה שבה גם שבה ועימה שוב

 הסתר פנים נורא

 להניח לעולם לגורלו, להיותו מופקר ביד רוע של רשעים.

 אותם שמזרעו של עמלק המזנבים בנחשלים 

 

והזקן בעיניו המצועפות ,מבקש לנחמני מעט

 להניח במשהו את דעתי העייפה לאמור :

 כשאין מקום לשואה הגדולה, נולדות שואות קטנות .

 וכשגם לא משכילים להפיק מהשואה את משמעותה

 גם באחדות ובאהבת כלל ישראל ויהיו מי שיהיו

 מגיע שלב שבו הקב"ה שב להיותו "נואש", 

 להסב מאתנו פניו .

 להפקיר עולמו לכל רוחות הרוע

לטלטל אותנו בהיסתר פנים נורא

 להיותינו מתבוססים עד צאוור

בריק השגחתי ללא מוצא.וללא כל תוחלת

 וחתם הזקן : עצב איננו תשובה

 וכמו גם דמעה איננה תחליף 

לאהבה.

משה אהרון