בפסח יש מצווה לספר ביציאת מצרים (ספר המצוות לרמב"ם: 'מצות עשה קנז – לספר ביציאת מצרים בליל פסח. היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה' וכו'), כמו שאנו אומרים בהגדה: 'וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח'. כידוע מביאים שיש רמז לזה בשם פסח, כעין קיצור של 'פה-סח' שבעקבות יציאת מצרים אנחנו יכולים לספר ולגלות את שם ה' בעולם, שלא כקודם שהיינו שקועים בטומאת מצרים. דבר זה מתגלה גם בשם 'הגדה' שנקראת ע”ש שמספרים ביציאת מצרים ("והגדת לבנך”), וכן במצה שנקראת לחם עוני כרמז לדיבור: 'אמר שמואל: (דברים טז, ג) "לחם עוני" כתיב, לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי: לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה' וכו' (פסחים קטו,ב). אולי לכן מתחילים את המגיד ב'הא לחמא עניא' וכו', כרמז שעכשיו באים לספר ביציאת מצרים וזה קשור גם לגילוי שבמצה שהיא לחם עוני שמרמז לסיפור (לשון שעונים עליו דברים), וזה בא עם אמירה שיבואו לאכול יחד אתנו, כגילוי שהדיבור קשור אצלנו לקדושה (שמתגלה בעשיית טוב וחסד), וממשיכים לשנה הבא בא"י ובני חורין, שבזה (כשאנו בני חורין בא"י) אנו יכולים להיות בשלמות בגילוי של פה קודש לה' שמספר את גילוי שם ה' בעולם. וההמשך הוא כבר הסיפור ממש, שמתחיל שמשנים במעשים כדי שהילדים ישאלו כדי שנספר להם ביציאת מצרים (שזהו ארבעת הקושיות שהם שינוי מהרגיל כדי שהילדים יראו וישאלו); ואז אומרים בקיצור בתמציתיות שהינו עבדים וה' שחררנו וזה חל אפילו עלינו (שהינו נשארים עבדים), ולכן חשוב שאנחנו בעצמנו נחגוג ונספר את הגאולה ממצרים ונודה לה'. ואז ממשיכים שעל כולנו לספר ביציאת מצרים, אפילו החכמים, ומוסיפים כמה זה חשוב, כמו שלמדו אותם זקנים עד הבוקר, ושצריך לספר ביציאת מצרים תמיד, ביום ובלילה מרוב חשיבותה (שזה תמיד, וק"ו שיש חשיבות ביום ליל הסדר עצמו). ואז ממשיכים לבנים שלפנינו, שהתורה אמרה לענות להם... נראה שעניין הדיבור – הפה שסח בעקבות יציאת מצרים יש לו כמה גילויים: א. הדיבור הוא דווקא באדם, במצרים היינו עבדים שפלים עד שנעשינו כעין בהמה, רכוש – חפץ של המצרים, שאין בו שום חשיבות עצמית, כעין בהמה; ביציאה ממצרים השתחררנו מעבודתם, ונעשינו להיות בני חורין כאדם, ולכן אז מתגלה הפה – הדיבור. ב. מעלת האדם מתגלה בדיבור: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). … וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא' (אונקלוס). '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י). במצרים מרוב שעבוד קשה איבדנו את המעלה של הדיבור, לא ידענו כיצד לצעוק לה' כראוי מרוב שהיינו שקועים בטומאת מצרים: “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה. וישמע אלקים את נאקתם" וגו' (שמות ב,כג-כד), שכל רצונם זה שיפסק הקושי ולא להתחבר לה' (ולכן לא מופיע 'ויזעקו אל ה'', אלא סתם "ויזעקו”, כעין זעקו אבל לא לה'). כמו כן התנגדו לגילוי דבר ה': “ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה. ויאמרו אלהם ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו" (שם ה,כ-כא), ואף נעשו כחרשים לדיבור בשם ה': “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שם ו,ט) [זה בשל טומאת מצרים: '"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה" וגו' - היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודת כוכבים' וכו' [שמו"ר ו,ה]). הדיבור מגלה על כלל האדם ופעולותיו (שהדיבור הוא חלק מזה, והוא החלק החשוב שבאדם ולכן מגלה על כלל האדם ופעולתיו; ואף הדיבור בין הוא גשמי לרוחני ולכן מרמז על גילוי מעשה המצוות באדם), לכן הריחוק מהדיבור מגלה גם על ריחוקם מגילוי שם ה' בעולם, מהליכה אחר רצון ה' שזהו כדיבור במעשינו: '"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י). אמר לו הקב"ה: דוד מה אתה עושה לי? אמר לו: אני אשבחך בכל אבריי. בראשי אני כופף וקודה בתפלתי' וכו' (מדרש תהלים, מזמור לה). ג. הדיבור מגלה שיש באדם דעת, שזה מראה על נשמת האדם, שהיא חלק אלוק; כך במצרים הינו משועבדים ושקועים במ"ט שערי טומאה, ולכן לא התגלה בנו הגילוי האלוקי שיש בנו, וביציאת מצרים החל להתגלות עד שזכינו לראות את גילוי ה' בים סוף, וה' ירד אלינו כדי להביא לנו את התורה, לגלות את שם ה' בעולם, לתקן את העולם כולו להיות מקום שכינה לה'. אולי דבר זה מתגלה כנגד הגילוי שבמכות מצרים שבאו לגלות את האמונה בה', שהתגלה מול דברי הכפירה של פרעה; שפרעה שיעבד את בנ"י ולכן הגילוי של סתימת הפה הישראלי מתגלה בגילוי דברי פרעה, והחירות להיות 'פה סח' זה בהכאת מחשבת פרעה. מכות מצרים התחלקו לשלושה חלקים: 'דצ"כ עד"ש באח"ב', שהם מגלים על יסודות האמונה שכנגד דברי פרעה שאמר: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה,ב), שכפר במציאות ה', בהשגחת ה', ובהיותו כל יכול – שיכול לחייבו. שכנגד זה הסדר הראשון (דצ"כ) מלמד על מציאות ה', הסדר השני מלמד על השגחת ה' ושמצווה אותנו, והסדר השלישי מלמד שהוא כל יכול ולכן יכול לחייב את כולם בכח. (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"כ עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). נראה שכנגד זה יש גילויים בדיבור שביציאת מצרים: כנגד החלק הראשון שזה האמונה בה', זהו שהיינו כעין בהמה המשועבדת לגשמי בגשמיות ורוחניות, שהינו עבדי מצרים ודבקים בע”ז של מצרים, שמנותקים בכלל מהקשר לגילוי ה' בעולם. כנגד החלק השני שזה שה' משגיח בעולם ולכן מצווה עלינו מה לעשות, זהו גילוי של דיבור שמספר על גילוי ה' בעולם, שמשגיח על העולם ופועל בו, וכן שציוונו ללכת במצוותיו. כנגד החלק השלישי של יכולת ה', שזהו גילוי שם ה' גדול ביותר בעולם, גילוי של שם ה' בכוח גדול בעולם, שבזה כעין גילוי שכינת ה' בעולם ממש (גילוי אלוק בעולם בחוזק). אולי לכן גם יש שלושה דברים שהם בבסיס ליל הסדר, שזהו פסח מצה ומרור (שמי שלא אמרם לא יצא ידי חובה). פסח זהו קרבן ולכן זהו כעין הגילוי של חלק האלוק בעולם, ואנו מתעלים ומעלים את כל העולם להיות מקום לשכינת ה' ממש, ומגלים את קשרנו בהיות בנו חלק אלוק שלכן אנו מביאים ואוכלים מקרבן ה' (וכן גילוי שה' פסח והרג במצרים, שזה ההבדל ביננו למצרים, שאנו בנים לה', שיש בנו יחודיות אלוקית מיוחדת). מצה זה רמז לדיבור ממש, בהיותו מחיטה שמביאה לדיבור (כמו שנאמר בהקשר לעץ הדעת): 'ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א); וזה מראה על מעלת האדם שהוא מכין לחם ולא אוכל רק מהצומח כמות שהוא (שהמצה כנגד שלא הספיק בצקם להחמיץ, שהכינו את הלחם...), וזהו 'לחם שעונין עליו דברים הרבה' – בדיבור. מרור כנגד השיעבוד המר, שהינו בשביל הנוגש המצרי כרכוש – דבר חומרי בלבד, כעין בהמה (וזהו מרור שהוא ירק, כעין בהמה האוכלת עשב וירק), שלכן מירר את חיינו. אולי יש בזה גילוי גם בבנים, שאחד אינו יודע לשאול כך שאצלו אין גילוי של הפה, ואילו באחרים יש גילוי של הפה – בשאלתם, והם שלושה: חכם, רשע ותם. רשע כנגד גילוי בהמה שהוא שקוע בחומריות ובהמתיות, חכם הוא צדיק ולכן זהו כגילוי של חלק האלוק שמתגלה בו, והתם אינו שואל כראוי ולכן זהו כדגש על הדיבור. אולי גם בגמ' מופיע מחלוקת בין רב ושמואל מה מספרים בפסח: 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו; ושמואל אמר: עבדים היינו' (פסחים קטז,א). רב מדגיש את העניין רוחני, שהינו עובדי ע"ז (היפך מעובדי ה'), ואח"כ נעשינו עבדי ה', שזהו כגילוי של ה' בעולם – כחלק אלוק בעולם. שמואל מדגיש שהינו פיזית עבדים בצורה הקשה ביותר, ואילו ה' לא הוציאנו הינו כל הדורות עבדים (כמו שאומרים בהגדה), שזהו כעין בהמה פיזית שתחת יד בעליה (היא וזרעה) שאין לה שום חשיבות עצמית, וה' הוציאנו להיות בני חורין – כמו שאדם צריך להיות בהיותו בעל ערך. והנה ביר' מובא בשם רב שהעניין הוא מה קודם: 'רב אמר: מתחילה צריך להתחיל (יהושע כד): "בעבר הנהר ישבו אבותיכם" וגו', "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר" וגו'' (יר' פסחים י,ה), כך שלא חולק על שמואל (ויוצא שמה שמובא בבבלי שחלקו זה מה קודם) אלא צריך את שני הדברים (וכן גם אנו עושים בהגדה, שמביאים את שני הדברים), שזהו כעין הדיבור שהוא מחבר בין הצד האלוקי (הדעה) לצד הפיזי (שמדבר בלשונו הפיזי). (וכן יוצא שכל החלק ההתחלתי של המגיד בהגדה מרמז לגילויים השונים שבפה-סח).