מכבד פה וכבד לשון -  ועד ערל שפתיים.

---------------------------------------------------

והלא מהמקרא ברור כי לא מדובר  בליקוי אחד.

 שמשה  בטרם דיבר  אל בני ישראל תיאר עצמו אך ככבד פה וכבד לשון.

 והנה שדיבר איתם עם ישראל , והחל לגמגם עצמו לדעת, נוכח בהחמרה כי לקה גם ב"ערלות שפתיים".

 קראו בבקשה את הדברים הבאים :

משה תחילה ביקש להדוף מעליו השליחות  כי הוא לא ראוי ומתאים [ "מי אני ?]

 אחר כך הוסיף וטען דברים המרמזים כי לא רק לא יועיל אלא יביא "נזק".

 באומרו כי הוא כבד פה וכבד לשון.

 ובהמשך רמז כי יש ביכולת האלוהים לפחות לרפא אותו מליקוי מפריע זה.

 בטענתו כי הליקוי נמשך :"גם מאז דברך אל עבדך".

 וה' השיבו בקליפת אגוז : "חשבונותיי שונים מחשבונותיך",

שהרי מי שם פה לאדם.....

 אז ה' החליט בכוונת מכוון שלו : כי המגמגם הזה משה, הוא הוא שיהא שליחו להביא דבריו 

לעם ישראל ולפרעה.

 אבל בכל זאת ביקש ה' להניח דעתו של משה באומרו :

"לך ואנוכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר".

והנה משה בכל זאת מטיח בה'  : "שלח נא ביד תשלח".

 ואזיי  תגובה עיקשת זו של משה , גורמת לקב"ה חרון אף וגם להעמיד פיתרון נוסף אחר .

משופר משהו צירוף אהרון כ"דבר" והבטחה שהקב"ה יהיה עם פיו של אהרון ועם פיו של משה.

 ויראי ה' הזכים צריך שתתעורר בהם השאלה מדוע נזקק הקב"ה לכל מיני פתרונות לגימגום של משה והלוא לא פשוט יותר שרופא כל בשר ירפא אותו.

 נניח לפי שעה לשאלה  זו להמשיך לנסר בחלל האויר עד תומם של הדברים.

 

והנה משמשה קיבל שלוש  :

ראשית אהרון ידבר. 

שנית ה' יהיה עם פיו של אהרון

 ושלישית שה' יהיה גם פיו של משה.

 צריך לכאורה לשוב ולשאול : מה היא אותה התופעה שמתבטאת בכך שה' יהיה עם פיו של אדם.

 במקרה זה וודאי לא ריפוי הליקוי הבסיסי של הגימגום. ואולי כפי שניווכח בהמשך  יכול שתופעה זו מחמירה את הקיים להוסיף ליקוי נוסף למשה בנוסף להיותו כבד פה וכבד לשון [ערלות שפתיים].

 

והנה משה מתחיל שליחותו בנסותו לדבר עם ישראל  שנאמר :