בס''ד                       פרשת ויחי: כיצד ינהג השוכח באיזה יום שבת

פתיחה

כיום בחיי היומיום, ובזכות הפלאפונים ולוחות השנה, מצב של שכחה באיזה יום ותאריך נמצאים, נשמע כמעט מופרך. אולם במצבי לחימה, ייתכן מצב של איבוד תחושת הזמן, וספק באיזה יום נמצאים. השבוע נעסוק בשאלה, כיצד יש לנהוג במצבים מעין אלו. כמו כן, נבדוק כיצד יקיים מצוות אדם הנמצא במקומות בהם השמש לא שוקעת כל יום.

כפי שנראה, רוב השאלות ההלכתיות הנוגעות לדין השוכח באיזה יום נמצאים, אינן נוגעות למצב לחימה, בו מחמת הקרב לעיתים קרובות לא ניתן כלל להניח תפילין או להתפלל. ועדיין נעמוד על הדיון באיזה ימים מותר לעשות מלאכה, האם יש לקדש ולהבדיל, ומה דין הנחת תפילין.

ההולך במדבר

מה יעשה ההולך במדבר ושוכח באיזה יום הוא נמצא? הגמרא במסכת שבת (סט ע''ב) מביאה מחלוקת אמוראים:

לדעת רב הונא, מרגע ששכח, עליו למנות ששה ימי חול, ואז לשמור יום שבת. לדעת חייא בר רב יש לנהוג הפוך, ביום ששם לב ששכח עליו לשמור שבת, ולאחר מכן למנות ששה ימי חול. בביאור המחלוקת כותבת הגמרא, שלדעת רב הונא יש ללמוד מבריאת העולם, שהחל בששה ימי חול. ואילו לדעת חייא בר רב יש ללמוד מבריאת אדם הראשון, שיומו הראשון היה שבת.

גם בירושלמי (שבת ז, א) מובא דיון בסוגיה זו, ובנוסף להצעות רב ושמואל הזהות להצעות המופיעות בבבלי, מועלית אפשרות נוספת של  רב נחמן בן יעקב. לשיטתו, בתחילה יש לספור ששה ימי חול ואז לשמור שבת. לאחר מכן חמישה ימים ואז שבת, ארבעה ימים וכן הלאה. כאשר מגיעים למצב של יום אחד חול ואז שבת, חוזרים לתחילת הסבב, ששה ימים ושבת. ובלשונו:

''גדול שנשבה בין העכו"ם, רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת. וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה. רבי יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב מונה ששה ועושה שבת. חמשה ועושה שבת ארבעה ועושה שבת ג' ועושה שבת שנים ועושה שבת. אחד ועושה שבת.''

להלכה מביא הבבלי סיוע לשיטת רב הונא, וכך פסקו הרמב''ם (שבת ב, כא) והשולחן ערוך (שמד, א), שיש למנות ששה ימי חול ואז לשמור שבת. למרות שעל פי שיטה זו (ובניגוד לשיטת רב נחמן בן יעקב) ייתכן שאותו אדם יטעה ולעולם לא ישמור את השבת המקורית, כפי שכתב הריטב''א (שבת שם) מטרת שמירת השבת בצורה זו היא כדי לעשות 'זכר לשבת'.

כפי שנראה להלן, מוסכם שיש להימנע ממלאכה מיותרת בכל יום במהלך השבוע (שכן ייתכן שכל יום הוא שבת). עם זאת, מוסכם גם שאפילו ביום שמבחינתו הוא 'שבת', התירו חכמים ללכת כמה שירצה ולצאת מתחום שבת, שכן אם לא יוכל ללכת כמה שיחפוץ יקשה עליו לצאת מהמדבר וממצב הספק בו הוא נמצא, ולכן ביטלו את איסור תחומין שתוקפו מדרבנן בלבד (וגם אם מדובר באיסור דאורייתא, כיוון שאין בו סקילה, הקלו בו (ועיין בדף לפרשת לך לך שנה ו')).

מלאכה, קידוש ותפילה

למרות שכאמור רק יום אחד בשבוע נקרא שבת, כיוון וייתכן שדווקא אחד הימים האחרים הוא השבת המקורית, כותבת הגמרא שבכל יום ויום כאשר אדם עושה מלאכה, עליו לקיים את המינימום הנצרך לו. גם ביום הנקרא מבחינתו 'שבת' עליו לעשות מלאכה, ואינו יכול לעשות מלאכה כפולה ביום 'שישי', שכן ייתכן שאותו יום שישי הוא השבת האמיתית[1].

אם אכן גם 'בשבת' שלו, עליו לעשות מלאכה, כיצד יבוא לידי ביטוי שיום זה נחשב שבת? משיבה הגמרא שביום זה עליו לעשות קידוש בתחילתו, והבדלה בצאתו. הריטב''א (שם) העיר, שלמרות שייתכן שיש בכך 'ברכה לבטלה', כיוון שברכה לבטלה איסורה מדרבנן, התירו את האיסור לצורך זכירת השבת. איזו תפילה עליו להתפלל ביום ''השבת''? על כך נחלקו האחרונים:

א. החיד''א (מחזיק ברכה שמד, א) סבר, שעליו להתפלל תפילה של יום חול, וכפי שמשמע מלשון הגמרא המזכירה שעליו להזכיר את השבת בקידוש והבדלה, ולא מזכירה שיש להזכיר בתפילה. עוד הוסיף בסברא, שכיוון שמעיקר הדין ניתן להתפלל תפילת יום חול בשבת, ורק משום טרחה לא עושים כך, אין מניעה להתפלל תפילת יום חול. כמו כן, אין להוסיף הזכרה של שבת בתפילת יום חול, שכן ייתכן שאין זו שבת באותו יום, ונמצא שקרן בתפילתו. ובלשונו:

''ומקדש השביעי בקדוש והבדלה וכו'. משמע דלעניין תפלה מיהא יתפלל של חול, לא מיבעיא לעניין ח"י ברכות דפשיטא, דהא אפילו בשבת נמי אי לאו דלא אטרחוה רבנן הוה אמרינן להו, אלא אפילו הזכרת שבת לא מזכיר דדילמא לאו שבת ונמצא שקרן בתפלתו, והואיל ואית ליה זכרון בקדושא סגי בהא.''

ב. הפרי מגדים (משבצות זהב שם, א) חלק וסבר שעליו להתפלל תפילת שבת (וכן דקדק מדברי הרמב''ם), וכן עליו לחזור ולברך אם אכל לחם ושכח 'רצה' בברכת המזון, וכן פסק המשנה ברורה (שם, ג). ונימקו, שכיוון שחז''ל קבעו שאותו יום נחשב שבת וניתן לקדש ולהבדיל בו, הוא הדין שיש להזכירה בתפילה ובברכות. וכן זה תרתי דסתרי, להתפלל תפילת יום חול ולעשות קידוש.

סברא נוספת מדוע להתפלל תפילת שבת כתב כף החיים (שמד, ה), שפעמים רבות להולכי דרכים אין יין או לחם לעשות עליו קידוש, ובמקרה זה הוא מוכרח להתפלל תפילת שבת כדי לייחד את היום שקבע כשבת, וכדי לצאת ידי חובת קידוש היום. ממילא גם כאשר יש לו יין ולחם עליו להתפלל, כי מסתמא כאשר תיקנו חז''ל שיש להתפלל תפילת שבת, לא חילקו בדבריהם.

הנחת תפילין

מה דין הנחת תפילין ביום הנקרא שבת? גם בשאלה זו נחלקו האחרונים:

א. הביאור הלכה (ד''ה אפילו) נקט שעליו להניח תפילין בכל יום, גם ביום הנקרא 'שבת', והעלה מספר נימוקים. נימוק ראשון מרכזי, רוב הסיכויים שהיום הנקרא אצלו שבת הוא למעשה יום חול, ולכן יש ללכת אחרי הרוב ולהניח תפילין (וגם אם יש להתייחס למצב זה 'כקבוע', וכל קבוע כמחצה על מחצה, ספק דאורייתא לחומרא). נימוק שני צדדי, שאין להניח תפילין בשבת כיוון שהשבת נקראת 'אות', אבל במקרה זה שעליו לעבוד לפרנסתו בשבת, הרי זה כאילו בטל האות של שבת. ובלשונו:

''ועוד יש סברא לחייבו, דהלא פטור דשבת הוא מפני שהם עצמם אות, ואם כן זה שעושה בו מלאכה לפרנסתו אין בו היכר [דלא מסתבר לומר דבקידוש לבד הוא ההיכר דהא עיקר האות הוא דהקב"ה שבת ממלאכתו ביום השביעי]. ואין לומר דאם כן כל חולה שיש בו סכנה שמותר לחלל שבת יהיה חייב בתפילין... דשם הוא אות והיכר מה שבכל יום הוא מותר בכל מלאכות לעשותן והיום אסור, מה שאין כן בזה ששוה אצלו יום שביעי זה לכל הימים.''

ב. פתח הדביר (שמד, עמ' רפג) חלק וסבר שאין לו להניח תפילין, והמניח אף עובר על איסור, שכן נראה כמזלזל ביום אותו קבע כשבת. ועל אף שלכאורה מדובר בספק, והחובה להניח תפילין חובתה מדאורייתא ויש לומר 'ספק דאורייתא לחומרא', בכל זאת אין הדין כך, שכן לא מדובר בספק אמיתי, אלא בחוסר ידיעה אישית של האדם האם היום שבת.

הקוטב הצפוני

ישנם מקומות כמו בקוטב הצפוני, בהם היממה אינה מתחלקת לעשרים וארבע שעות המחולקות ליום וללילה, אלא היום והלילה יכולים להימשך לעיתים חצי שנה. בקצרה ההסבר לכך הוא, שבעקבות הזווית שבה כדור הארץ נוטה לכיוון השמש, ישנם מקומות שעלולים להיות עד חצי שנה במפגש עם השמש.  

כאשר בדורות האחרונים הגיעו יהודים למקומות אלו, הם נתקלו בבעיות הלכתיות, שכן תפילות היום לדוגמא מבוססות על זמני היום, כמו זריחה ושקיעה, שאינם מצויים שם זמן רב. כמו כן מתעוררות בעיות נוספות, כמו מתי מניחים תפילין ומתי שומרים שבת. הפוסקים התלבטו בשאלות אלו, וכיוון שבזמן חז''ל לא התייחסו לשאלות מעין אלו (כנראה כי לא הכירו מצב מעין זה), ביססו את פסקם בעיקר על הסברא.  

מחלוקת האחרונים

מה לעשות במקומות אלו? נחלקו האחרונים:

א. התפארת ישראל (ברכות, בועז, א) העלה אפשרות, שאכן במקומות מעין אלו אין לשמור שבת ושאר מצוות מדאורייתא, אלא רק מדרבנן, 'זכר לשבת', וכמו אדם ההולך במדבר - והחישוב מתבצע באופן אישי התלוי במקום ממנו הגיע התושב. דהיינו, המגיע לשם מארץ ישראל, ישמור שבת ויניח תפילין על פי שעון ארץ ישראל. המגיע מארצות הברית, על פי שעון ארצות הברית. מה יעשה אדם שנולד במקום? התפארת ישראל עונה שאין לו תשובה לכך. ובלשונו:

''ולפי זה, אם יהיו שם ב' אנשים, אחד מאמעריקא ואחד מאייראפא, כל אחד ישמור שבתו לפי המקום שיצא משם, ואין חיוב סקילה וחטאת לשום אחד מהן מדאין חייבים כן רק מדרבנן. עוד נראה לומר, שרשאים להתפלל שחרית וערבית ולומר מעריב ערבים ויוצר אור אף על גב שלהן לילה כיום יאיר, אפילו הכי הן לפי מקומן אומרים כך: אבל במדינות צפוניות כעירנו וכדומה עדיין לא ידענו מתי זמן ציצית וקריאת שמע. והקב"ה יאיר עינינו במאור תורתו.''

ב. המור וקציעה (שמד) והמחזיק ברכה (שם) חלקו וסברו, שמרגע ההגעה למקום בו אין יום ולילה מסודרים, יש למנות עשרים וארבע שעות לכל יום, המחולקים לי''ב שעות יום וי''ב שעות לילה. ראייה לכך הביאו מדברי המדרש (בראשית רבה, לד) המספר, שבזמן המבול לא שימשו המאורות, ובכל זאת נמנו הימים (שכן המבול היה ארבעים יום), עולה שספירת הימים אינה תלויה במאורות.

עוד ראייה הביאו מדברי מדרש נוסף, בו מסופר שכאשר עלה משה רבינו לארבעים יום בהר סיני, רק האור שכן סביבו, ואת זמני היום ידע על פי סממנים חיצוניים. לדוגמא, כאשר למד תורה עם הקב''ה ידע שמדובר ביום, וכאשר למד משנה ידע שמדובר בלילה. כאשר המלאכים קידשו ב'קדוש' ידע שמדובר ביום, וכאשר קילסו ב'ברוך' ידע שזה לילה.

ככל הנראה להבנת הרב פעלים (סוד ישרים ב, ד), מצב האור ששכן בהר סיני למשה, אינו נובע רק מחוסר הידיעה של משה מתי יום ומתי לילה, אלא משינוי שהתרחש במציאות סביבו. ומכך שבכל זאת קיים משה את מצוות היום והלילה, מוכח שגם כאשר אין מאורות יש לחלק את הזמן ליום ולילה, ומסתמא חלוקה זו היא לשתים עשרה שעות יום, ושתים עשרה שעות לילה. ובלשונו:

''נמצא משה רבינו עליו השלום, בכל אותו זמן שהיה במרום, אף על פי שלא היה רואה מדת לילה ומדת יום חלוקין שלא היה רואה חושך אלא הכל אור, לא היה נחשב לו כל אותו זמן ליום אחד כדי לקיים בו מצות התליות ביום של קריאת שמע ושל תפילה, וגם לקיים מצות שבת לקדשו ותפילה, אלא היה מחלק הזמן ההוא ללילה ויום בזה אחר זה לקיים מצוות לילה בלילה ומצוות יום ביום, ואם כן הוא הדין ליושבי הצירים אף על פי שרואין משך כמה חודשים אור השמש.''

ג. הרב שטרנבוך (תשובות והנהגות או''ח א, שטו) סבר, שמשום כך שאין אפשרות לקיים שם מצוות כראוי, אין לגור שם, ואם אדם מגיע לשם מחמת צורך הוא פטור מהמצוות כדין 'אנוס שרחמנא פטריה'. עם זאת, לטענתו עליו לקיים שבת, כיוון שיש רגע קט ממש בו השמש במצב שקיעה, ולכן ניתן לספור את הימים החולפים עד השבת.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...