"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" וגו' (בראשית מט,א). 'ת"ר: כיצד היו כורכין את שמע? אומרים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ולא היו מפסיקין, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש ר' שמעון בן לקיש; דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם", ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד”; אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו, לא אמרו משה רבינו; לא נאמרוהו, אמרו יעקב! התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי' (פסחים נו,א). 'ולא היו מפסיקין - בין אחד לואהבת, אע"פ דצריך להאריך באחד ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, שכל אחד מקבל עליו ואומר אחד הוא אלקינו בפסוק ראשון, ופסוק שני לשון צוואה היא. ר' יהודה אומר - מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו. וכורכין - כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה כמות שהיא ולא היו מוסיפין. ואית דגרסי: שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו, פי': שהיו אומרים אותו בקול רם. קץ הימין - שיחזיר ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב. שמע ישראל - לאביהם היו אומרים. נימריה - להאי ברוך שם כבוד מלכותו בקריאת שמע' (רש"י). כשיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ, מתי תבוא הגאולה, השכינה הסתלקה ממנו ולכן חשש שזה בשל שהם לא ראויים לדעת, כיון שמדרגתם פסולה, ולכן חשש שיש בזרעו פסול כמו שהיה בזרע אברהם ויצחק (ונראה שברור שלא חשד שהם כישמעאל ועשו, אלא רק כעין דימוי שיש פגם בזרעו); לכן אמרו לו בניו "שמע ישראל" וגו', ואז הבין שהם כולם ראויים, ולכן אמר בשכמל"ו. מעבר לפשט, נראה שיש בזה גם עומק, שבניו אמרו לו שמע ישראל, וענה להם יעקב שמעלתם גבוה ולכן הם כעין מלאכים, שזהו שמופיע במדרש מקור נוסף לבשכמל"ו: 'דבר אחר: "שמע ישראל”. רבנן אמרין: בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד; והוריד אותה לישראל. ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא? אמר רבי אסי: למה הדבר דומה? לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך, נתנה לה לאשתו ואמר לה: אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך. אבל ביום הכיפורים שהן נקיים כמלאכי השרת, הן אומרים אותו בפרהסיא: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (דברים רבה ב,טו). ממילא בא לומר בזה שהם במדרגתם כמלאכים, כעין דרגת מלאכי השרת שאומרים בשכמל”ו, וכמו שאנו אומרים ביוה”כ כשאנו במעמד כעין מלאכים, שכך עכשיו הם כולם עומדים במעמד כעין מלאכים שבשמים בשל צדקותם. לפי זה אפשר שכאשר הסתלקה ממנו השכינה חשב שאין בהם מעמד של שליחי ה' כראוי, כביכול שלא עושים את שליחות ה' כמו שצריך בשלמות, ולכן אינם ראויים לדעת את סיום השליחות כיון שאינם שייכים לזה בשלמות. או שהסתירו ממנו את הקץ כדי שלא תפגע שליחותם, שכיון שאינם שלמים בשליחות התיקון אז כשידעו את הקץ יאמרו שהקץ כבר יבוא מעצמו בזמן ההוא, ולכן אין צורך להתאמץ כ"ך קשה לתקן את העולם כראוי עד שיתוקן ותהיה גאולה באחישנה. לכן חשש שיש בזרעו פסול מעבדות ה' בשלמות. על זה ענו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שה' יהיה אחד לעתיד לבא, וזהו שליחותם בהיות "ה' אלוקינו" שאנו שליחיו ועבדיו השלמים ועושים הכל כדי להגיע לתיקון השלם לעתיד לבא, כמו שה' אלוקיך אחד בשלמות, שעשית הכל כדי שיהיה אחד בעולם כולו (כתיקון שלעתיד) כך גם אנו מאמינים ופועלים. לכן אמר יעקב כמו המלאכים, שכעין כולם עכשיו במעמד מלאכי השרת ובגילוי כמו בעליונים, שה' אחד ואין בלתו, שכך גם הם פועלים (כשליחי ה' כמו מלאכים שהם שליחי ה') לגילוי גם בעוה"ז, שיהיה העולם כולו כשמים קדושים לשכינת ה'. לכן מודגש 'ונסתלקה ממנו שכינה', שמעבר לפשט שלכן שכח את הקץ, אפשר שהזמן היה זכור לו, אלא שכיון שהשכינה הסתלקה הבין שלא ראוי שיגלה את הקץ, שלכן השכינה לא נמצאת אז איתו, שלא פועלת יחד איתו, ולכן חשב שזה בשל שבניו אינם שלמים עם השכינה, שאינם פועלים בשלמות להשראת שכינת ה' לתיקון עולם מלא עד לגאולה השלמה; ובניו אמרו לו שזה לא הסיבה, ולכן הבין שזה משום שלא ראוי לגלות את הקץ ברבים. אולי זה מרומז בקריאת שמע, שההמשך "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" וגו' פרושו כמובא במשנה: 'חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”. "בכל לבבך”, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. "ובכל נפשך”, אפלו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאדך”, בכל ממונך. דבר אחר: "בכל מאדך”, בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד' (משנה ברכות ט,ה). לאהוב את ה' בכל מהותו וכוחו (בשני יצריך), ואפילו בנטילת נפשו, ובכל ממונו, שהכל מיועד לקידוש שם ה' בעולם. ופרוש נוסף הוא להאמין שכל המציאות היא טובה, שמונהגת ע"י ה' כראוי, שזהו להודות על הרעה כשם שמודה על הטובה, שכל המציאות בעולם היא לגילוי שם ה'. שכך כל מה שנעשה בעולם הכל זה לתיקון עולם, שה' מנהיג את עולמו כדי להגיע לתיקון השלם, וזה תלוי בנו שכמה שנגלה יותר את שם ה' כראוי כך העולם יתוקן מהר יותר. זהו כנגד מה שאמרו ליעקב שה' הוא אלוקינו ואנו מיועדים לתיקון עולם. ביניהם נכנס בשכמל"ו, שלאחר שאנו מכריזים שאנו שליחי ה' ומיועדים לתיקון עולם, מביאים זאת כהכרזה שאנו מברכים שיתרבה גילוי מלכותו בעולם. ואז מפרטים כיצד עושים זאת ("ואהבת” וגו'), שזה ע”י נתינת הכל לקידוש שם ה' בעולם. וכיצד זה נעשה בפועל? זה ע"י תורה שנמצאת אתנו כל הזמן בכל מקום (“והיו … ושננתם" וגו'), שבה אנו מתחברים לעשייתנו לגלות את שם ה' ולתקן את העולם; וזה ע"י שחל בתפילין, שזה כרמז לתיקון עצמנו, שהתורה חלה עלינו בשכל ובמעשה, ויחד עם תיקון עצמנו אנו גם מתקנים את כל העולם איתנו, שזהו רמוז במזוזה. במקום גילוי הקץ יעקב בירך את שבטים, שגילה מה מהותו של כל שבט ושבט; שזה בא לומר שהבין שלא ראוי לומר את הקץ שבעיתה, אלא יש להתמקד בתיקון העולם (באחישנה), וזה חל ע"י כל אחד ואחד, שכל אחד יש לו שליחות בעולם ובזה מקרב את הגאולה, כעין השבטים שכל אחד מגלה גילוי שם ה' שחל ונעשה דרכו; וזהו "בכל מאודך" בכל מידה ומידה שה' מודד לך, שכל מה שעובר עליך זה בשל גילוי שם ה' שנעשה על ידך (שניסיונות האדם הם ע”פ מה שיכול לעמוד בו, ומה שראוי לו), ובזה אתה מקרב ומתקן את העולם, ואיך אפשר שלא להודות לה' ולברך בשמחה שלמה על הזכות הגדולה הזאת?. אולי לכן השתמשו חז"ל באמירת קץ הימין דווקא (ולא “אחרית הימים” כמו שבפס'): 'קץ הימין - שיחזיר ימינו לפניו שהשיב אחור ימינו מפני אויב' (רש"י); שזה מרמז על שלעתיד יתבטל הסתר שם ה' שנעשה בעליית כוח הרשעה שהיא גורמת לצרות בעולם, שה' מסתיר את גילויו ופועל בהסתר, שגם על זה (על הרעה) יש להודות על שליחותנו (ואנו יעודנו זה לתקן את העולם ולגלות את שם ה' בעולם מהסתר לגילוי, שיתגלה לעתיד לבא). לכן זה מתגלה במיוחד בזמן מות יעקב שזה תחילת גלות מצרים, שעיני ישראל החלו להיות סומים במותו (ב"ר צו,א), שאומרים שאע"פ שבאים לזמן גלות בכ"ז מחוברים לקב"ה ובאים לגלות שמו ולאהבו בשלמות אף מתוך הצרות (ולכן לא ראוי שיתגלה להם הקץ כיון שבאים להראות את שלמותם בחיבור לקב"ה אף בגלות קשה. או כמו שנאמר בהמשך המדרש שנסתמו מעיני יעקב 'כל צרות שבעולם', שנראה כרמז שרואה שכל הצרות זה בעצם לטובה ויש להודות לקב"ה על כך בשלמות, ולכן לא ראה מתי צרת הגלות נפסקת). אולי בזה אפשר לקרב בין דעת ר"מ ור"י, שאמנם אמרו דברים שונים, אבל בעצם שניהם מאותו שורש, שתוס' מסביר: 'לא היו מפסיקין. בין שמע ישראל לשם, דמשמע דאומר לשם שישמע ישראל ויענם', שבאי ההפסקה יוצא שבמקום לומר שה' הוא האלקים, הוא כעין מבקש שה' יענה את ישראל, שאפשר שזה מרמז שבמקום להאמין בה' בשלמות ובאחדותו, שהכל בשביל תיקון עולם (שאין ח"ו ריבוי רשויות, שיש אחר שמביא את הרעה ח”ו, אלא הכל מה', והכל לטובה) ולכן מודים לו על הכל, באי ההפסקה יוצא שפוגם באמונתו באלקים (שבאמירה כתיקנה) ורוצה שיפסק הרעה כאילו זה יותר חשוב מגילוי שם ה', ופוגם בזה בגילוי שם ה' (וכן לפרש”י, שלא הפסיקו כראוי בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, שזה מראה כאילו יש עוד משהו חשוב מלבד קבלת מלכות שמים; שאמנם גם ההמשך קשור לכבוד ה', אולם כיון שעשו שלא כראוי אז זה מתפרש כעקרון של 'דברים אחרים' שלא כראוי, שזהו גם דברים גשמיים). ממילא זה כעין מה שאומר ר"י שלא היו אומרים בשכמל"ו, שבאמירה זו מברכים שתתרבה (גילוי) מלכות ה' בעולם (או שמכריזים שה' הוא שמנהיג את העולם [תלוי האם 'ברוך' זה ברכה או שזה שהוא מקור השפע]), שזה בכל המציאות שחלה בעולם, גם מה שנראה כעין הרעה, ובאי אמירתם כעין שפגמו בזה, בעניין גילוי שם ה' ומלכותו בעולם. (אולי לגרסה האחרת ברש”י שהיו קוראים בשכמל"ו בקול, זה פגם שבכך מראים כאילו כבר כל העולם מתוקן, כאילו שמה שיש עכשיו זה מספיק לגילוי שם ה' בעולם ולא צריך לתקן עוד). בהמשך הגמ' מביאה משל לכך שאנו אומרים בשכמל"ו בלחש: 'אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר, יש לה גנאי, לא תאמר, יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי'. 'יש לה צער - צער גופה מחמת התאווה' (רש"י). אולי רמז בזה שאין לומר בשכמל"ו כיון שאיננו כמלאכים (כעין המובא בדברים רבה) ולכן משה לא אמרו שנאמר זאת, אבל יעקב אמרו ולכן אנו רוצים לזכות לומר זאת, ולכן אומרים בלחש (וממילא איננו ממש כמו מלאכים שאומרים בקול). וזהו בת מלך שזה רמז לישראל שאנו בני מלך מלכי המלכים הקב”ה. שרצתה בשר, כעין רמז שאנו בעוה"ז החומרי, שעדיין לא הגענו לתיקון השלם ולכן חל בנו תאוה גשמית (" ... ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר" [דברים יב,כ]). לכן מצד אחד זה בושה שאנו נאמר כאילו אנו מלאכים, שזה שקר, שלא ראוי שנאמר זאת, כעין הנסיכה שלא יכולה לומר זאת במפורש שאז זה ביזיון שמתגלה בזה כעין בהמיות, שכך מתגלה הגשמיות שבנו שאיננו כמלאכים ויוצא בושה אם נאמר. ומצד שני זה צער לנו שאיננו יכולים לומר זאת כיון שאנו מאוד רוצים (מתאוים) שיחול עלינו בשלמות השם שאנו עבדי ה' בשלמות הקדושה, שזהו כצער גופה מהתאוה, כעין רמז שיש לנו צער שאיננו יכולים שיחול בנו בשל התאוה בהיותנו בעלי גוף חומרי, שהגוף והתאוה החומרי מצער אותנו. לכן אומרים בשקט שכך זה כעין בהחבא (כמו שהביאו לנסיכה בחשאי), ולכן אז זה בסדר לומר. (מדוע הסתלקה מיעקב השכינה? ראה ב'תורת המקרא' “ויחי", שמרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר מדוע נרמז שהשכינה הסתלקה שלוש פעמים בפרשתנו).