נאמר בתורה "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם א-להיו".

במבט ראשון יש כאן אפליה לנכים, כהן שחסר אחד מאבריו-אינו יכול לעבוד במקדש, כמובן בניו יכולים לעבוד במקדש כרגיל, זה שונה מחלל שפוסל גם את זרעו לדורותיו.

מה הטעם לכך? הרי בחיי היום יום שלנו אנו משתדלים לא להפלות נכים, לא למנוע מאדם תפקיד שעקרונית מתאים לו רק בגלל שיש לו נכות, לבנות מדרגות מיוחדות המותאמות למעבר עגלות נכים, ועוד פעולות שמטרתם למנוע אפלית נכים, מדוע אם כן במקדש זה שונה?

נראה לומר שהמקדש הוא מקום של שלמות, וסוף סוף ב "מבחן התוצאה" הנכה אינו אדם שלם, בכלל צריך לדעת שבבית המקדש הכללים הם שונים מאשר במדינה, כך למשל הכלל "אין שבות במקדש" כמובן אינו תקף למדינה, ועוד הבדלים רבים.

עוד טעם, מובא בזוהר שיש כהנים שיש להם פגם בנפש, שום אדם מבחוץ לא יכול לדעת זאת, כמו שגם בנושאים אחרים הישראלים סומכים על הכהנים ב "עינים עצומות"- למשל אם הכהן חשב מחשבת פיגול בעת הקרבת הקרבן ולא סיפר על כך לבעל הקרבן-הבעלים לא יכול לדעת זאת, לענינינו- בשמים עשו לכהן פגם חיצוני על מנת שהפגם הנפשי שלו יהיה ניכר,  כמובן שדווקא בבעל מום כהן אפשר להסיק שהמום שלו הוא כתוצאה מפגם בנפש, לא ניתן להסיק מסקנה דומה בבעל מום מישראל.  ובהקשר לכך נספר סיפור-מעשה באבי בחורה שפנה לראש ישיבה וביקש סיוע במציאת חתן לבתו, ראש הישיבה הביא את אחד מטובי וחשובי הבחורים בישיבה- בחור מוכשר אך צולע, אבי הכלה בתחילה לקח קשה את ההצעה ורצה לבטל את השידוך, אולם החתן ביקש לדבר עם הכלה ביחידות למשך מספר דקות, לאחר מספר דקות של דיבור ביחידות- הכלה יצאה בפנים מאושרות והביעה את רצונה להינשא לאותו בחור, כולם רצו לדעת מה הבחור אמר לה, ענתה ואמרה- הרי 40 יום לפני יצירת הולד בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני, רצו בשמים שתוולדי כאשר את צולעת, עניתי ואמרתי- אני מוכן לקחת על עצמי את גזירת הצליעה שלה,היות שלאשה יותר קשה פגם הצליעה מאשר לאיש, ואכן נולדתי כאשר אני צולע.

רואים מכאן שכאשר פוגשים באדם מישראל צולע-לא ניתן להסיק מכך שיש לו פגם בנפש, לעיתים סיבת הצליעה שונה- כמו בסיפור שלפנינו.