בס''ד             יום כיפור: האם מותר ללבוש נעל מגומי ביום כיפור

פתיחה

המשנה במסכת יומא (עג ע''ב) מונה חמישה איסורים מרכזיים החלים ביום כיפור, אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. כפי שמציינת הגמרא אף אחד מהאיסורים אינו כתוב בפירוש במקרא, אך הם נלמדים מדרשות שונות. בעוד שהראשונים הסכימו שאכילה ושתייה אסורים מהתורה ויש בהם איסור כרת, הרי שלגבי שאר האיסרים ישנה מחלוקת:

א. הרא''ש (ח, א) סבר ששאר האיסורים הם מדרבנן בלבד, ולמרות שהגמרא דורשת אותם מפסוקים, פסוקים אלו מהווים אסמכתא בלבד. ראייה לכך, שהגמרא התנסחה בלשון 'כנגד מי נאמרו העינויים', ולא מהיכן נלמדו האיסורים ('מנא הני מילי') או מהיכן הם יוצאים ('מהיכא נפקא'), לשון בה היא מתנסחת בדרך כלל כאשר מדובר באיסורים דאורייתא.

חיזוק נוסף הביא לדבריו מהגמרא המתירה למלך ולכלה לרחוץ את פניהם (מפני הכבוד), ולמי שהתלכלך לשטוף ידיו, וכן מרבי אליעזר המתיר ליולדת לנעול סנדל. אם מדובר היה באיסורים דאורייתא, כיצד הקלו בהם במקום כבוד וצער? אלא וודאי שמדובר באיסורים דרבנן. ובלשונו:

''פירש ר"י דהני דרשות אסמכתא בעלמא נינהו, וכל הני עינוין מדרבנן חוץ מאכילה ושתיה. דהכי משמע לישנא דגמרא דקאמר הני עינוין כנגד מי ולא קאמר מנא לן או מהיכא נפקא... ועוד מדהקילו חכמים והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך ומי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לרוחצם, ועוד מדתנן החיה תנעול את הסנדל.''

ב. הר''ן (א ע''א בדה''ר) חלק וסבר שגם שאר האיסורים חומרתם דאורייתא, ולראייה שהגמרא כותבת שאף על פי שבחמשת העינויים יש איסור, רק באכילה ושתייה יש איסור כרת. אם שאר האיסורים היו מדרבנן כטענת הרא''ש, ברור שלא היה בהם איסור כרת, ומדוע הגמרא צריכה בכלל לציין דין זה, אלא וודאי ששאר האיסורים דאורייתא.

את הטענה שמדובר באיסור דרבנן ולראייה שיש כח לחכמים להקל בהם, דחה שמדובר באיסור דאורייתא שנמסר לחכמים. כלומר כיוון שהאיסורים לא כתובים בתורה בפירוש אלא נלמדו מדרשה, הם נחשבים איסורים גמישים יותר, והתורה נתנה לחכמים את היכולת להכריע מה כלול באיסור, וקבעו שבמקום הצורך ניתן להקל למרות שהאיסור מדאורייתא.

כאמור אחד האיסורים ביום כיפור הוא איסור נעילת הסנדל, ובו נעסוק השנה. נראה את מחלוקת הפוסקים איזו נעל נאסרה בלבישה, האם דין זה תלוי בחומר ממנה הנעל עשויה או בתחושת הנוחות שהיא נותנת. כהשלכה לכך נראה האם מותר לנעול נעלי גומי ובד, למרות שרבים מהנעלים והסנדלים בזמן הזה עשויים מהם.

לבישת הסנדל

איזה סנדל מותר לנעול ביום כיפור? בעניין זה נראה שיש סתירה בין מספר גמרות:

מצד אחד הגמרא במסכת שבת (סו ע''א) כותבת, שבניגוד למנעל של עור שכשר לחליצה, לדעת רבי יוסי מנעל של עץ פסול לחליצה. מכך שאי אפשר לחלוץ בסנדל של עץ, משמע שזה לא נחשב נעל, וממילא יהיה מותר לצאת עימה ביום כיפור. כך ניתן להבין גם מהגמרא במסכת יומא (עח ע''ב), המביאה עדויות על תנאים שלבשו סנדלי שעם וגומי.

מצד שני הגמרא במסכת יומא (שם) כותבת, שלדעת רבי מאיר מותר לקיטע לצאת ברגל התותבת שלו בשבת, ולדעת רבי יוסי אסור. בביאור המחלוקת ביאר רבא, שלכולי עלמא רגל תותבת נחשבת כנעל, ולכן אסור לצאת עמה ביום כיפור. המחלוקת בשבת היא האם חוששים שמא תיפול הרגל התותבת ולכן גזרו שאסור לצאת בה.

באיזה מנעל אסור לצאת ביום כיפור:

נחלקו הראשונים ביישוב הסתירה, וממילא באיזה מנעל אסור לצאת ביום כיפור:

א. הרי''ף (ב ע''א בדה''ר) והרא''ש (ח, ז) בדעה המקילה סברו שרק מנעל של עור אסור בלבישה. של עץ או שאר חומרים כמו שעם שאינם כשרים לחליצה, אינם נחשבים מנעל ומותר ללבשם ביום כיפור. את דברי רבא הפוסק שלכולי עלמא אסור לצאת עם רגל תותבת ביום כיפור, ביארו ששם הכוונה לרגל תותבת מעור, או שהרגל מעץ (כפי שהיה מקובל), אך היא הייתה מחופה בעור.

אפשרות נוספת ליישב העלה הרמב''ן (מלחמות שם), שאכן רבא סובר שאין לצאת במנעל של עץ ביום כיפור, אבל אין הלכה כמותו אלא כשאר התנאים שיצאו במנעל שעם. הסיבה שהלכה כמותם היא, שמהגמרא במסכת שבת (סו ע''א) משמע שכך שיטת רבי יוחנן בן נורי וחכמים, החולקים על רבי עקיבא וסוברים שאי אפשר לחלוץ במנעל של סיידים העשוי מעץ. ובלשון הלחם משנה:

''והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות האריך בתירוץ קושיא זו, והעולה מדבריו הוא דרבי יוסי ורבי מאיר כולהו אית להו דהוי מנעל בין של עץ בין של קש, ורבנן דנפקי בשל שעם והוא הדין בשל עץ אית להו כרבנן, דפליגי ארבי עקיבא על מה שאמר רבי עקיבא בברייתא דסנדל של סיידין טמא מדרס ויוצאין בו בשבת וחולצין בו, דלא הודו, ופירשו בגמרא דלא הודו לו היינו רבי יוחנן בן נורי, וכולהו אמוראי כרבי יוחנן בן נורי אית להו.''  

ב. בעל המאור (שם) בגישה הפוכה סבר, שאסור לצאת עם כל מנעל המגן על הרגל, ואין משמעות לחומר ממנו הוא עשוי. את דבריו ביסס על דברי רבא שאסר לקיטע לצאת ברגל תותבת ביום כיפור, וסתם רגל תותבת עשויה מעץ. ולמרות שהגמרא מביאה עדויות על אמוראים שלבשו נעלי שעם, לא סומכים על עדויות אלו, והלכה כדברי רבא.

את הגמרא במסכת שבת הכותבת שסנדל של עץ פסול לחליצה למרות שמדובר במנעל יישב, שגמרא זו צועדת בשיטת החולקים על רבא, אבל לדברי רבא באמת סנדל של עץ כשר לחליצה. אפשרות נוספת העלו התוספות (יומא שם ד''ה הקיטע), הסיבה שאוסרים לחלוץ בנעל זו אינה בגלל החומר שלה, אלא בגלל שמדובר בנעל רחבה שלא יושבת טוב על הרגל. ובלשון בעל המאור:

''וסנדל של שעם נראה מהלכות הרי"ף שמותר לצאת בו ביום הכפורים, ולא כן נראה מעיקר הגמרא, דמסקנא דשמעתין אמר רבא דכולי עלמא מנעל הוא... ולא סמכינן אסהדותיה דרבי יצחק בר נחמני דאמר אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים, משום דמסקנא דשמעתא אמר רבא דכולי עלמא מנעל הוא, ודרבא עדיפא דבתרא הוא.''

ג. רבינו ירוחם (נתיב ז. ב, נא) בגישת ביניים סבר, שמנעל של עץ אסור בנעילה כדעת רבא, אך סנדל של גומי ושעם מותרים כעדות על התנאים שהלכו כך, ושאין ביניהם מחלוקת. להבנתו, למרות שהגמרא במסכת שבת כותבת שמנעל של עץ פסול לחליצה, בכל זאת הוא נחשב כנעל ביום כיפור, שכן התנאים הקובעים מה נחשב סנדל של חליצה ומה נחשב סנדל ביום כיפור, שונים, וביום כיפור הקביעה מה נחשב מנעל, תלויה רק ברמת ההגנה שלו על הרגל.

להלכה

נחלקו האחרונים בפסק ההלכה:

א. השולחן ערוך (תריד, ב) פסק שחוץ ממנעל של עור, מותר ללכת עם כל מנעל ביום כיפור, שכן כך דעת הרי''ף והרא''ש, וכפי שכתב בהקדמה לספרו כאשר שניהם מסכימים לדעה אחת כנגד הרמב''ם הלכה כמותם. כך פסק גם הרב עובדיה (חזון עובדיה עמ' שיג), וכדרכו לצעוד בעקבות השולחן ערוך.

ב. המשנה ברורה (תריד, ה) והגרש''ז אויערבך (הליכות שלמה) כתבו שאמנם מעיקר הדין הלכה כדעת השולחן ערוך, אבל לכתחילה יש ללבוש מנעל שמרגישים איתו את קושי הדרך. טעם החומרה, שמעבר לכך שזו דעת בעל המאור, חלק מהראשונים (כגון הריטב''א), התירו לבישת מנעל של גומא כיוון שבזמנם סנדל מעין זה לא היה נח, מה שאין כן בזמנינו[1]. ובלשון המשנה ברורה:

''ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור, וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף, ולאו בכלל עינוי הוא. ולפי זה הוא הדין של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה, מכל מקום מי שאפשר לו נכון להחמיר.''

ג. הב''ח (תריד, ג) בגישה שלישית והמחמירה ביותר, פסק שלכתחילה יש ללכת יחף לגמרי, וכפי שעולה מלשון התוספתא (יומא ד, א) האוסרת ללכת אפילו במנעלים של בד. הוא הוסיף שכך נהגו רבותיו, ושכן משמע מלשון הנימוקי יוסף (יבמות לג ע''א ד''ה גרסי') שהתיר ללכת בנעלי בד רק למי שיש לו מיחוש ברגלו, ולא בכל עניין.

בדומה לכך גם פסק הרב יעקב אריאל (אהלה של תורה ב, פא), שאמנם בניגוד לב''ח התיר ללכת במנעל בד שמרגישים עימו את הקרקע, אך אסר את שאר המנעלים. להבנתו, גם הראשונים שהתירו שאר מנעלים ואסרו רק של עור, התירו רק משום שבעבר נעליים כאלו לא היו נוחות, אך בזמן הזה שרגילים ללבוש נעליים מגומי וכדומה - יש בלבישתם איסור.

טלטול המנעל

כפי שראינו בעבר (במדבר שנה ב'), נחלקו הפוסקים האם קיימת רשות הרבים בזמן הזה. ולמעשה למרות שיסודות ההיתר רעועים, בפועל מנהג העולם לסמוך על המקילים, דבר המאפשר לעשות עירוב, ובפועל כמעט שמבטל את איסור הוצאה מרשות לרשות וטלטול ד' אמות ברשות הרבים. לכן, דיון הראשונים שנראה כעת, אינו נוגע כל כך למעשה.

כאמור לעיל, תנאים רבים יצאו ביום כיפור במנעל של שעם, כיוון שסברו שאין בכך איסור לבישת הסנדל. אלא, שאם אכן כך התקשו הראשונים, כיצד הותרה ההליכה בו ברשות הרבים? והרי גם ביום כיפור נוהג איסור הוצאה מרשות לרשות וטלטול. ועל אף שמותר לצאת בסנדל לרשות הרבים וכפי שמותר לצאת בשאר לבושים, הרי לשיטת תנאים אלו סנדל שעם אינו נחשב סנדל!

יישוב הקושיה

נחלקו הראשונים ביישוב הקושיה:

א. הרמב''ן (שבת סו ע''א ד''ה ואפשר) העלה מספר אפשרויות ולמסקנה דחק וכתב, שאכן התנאים שהיו הולכים בסנדל שעם, היו הולכים בו רק בביתם, שם אין איסור הוצאה מרשות לרשות וטלטול. עוד תירץ, שאולי באמת מצד איסור טלטול אין ללכת בסנדל של שעם ברשות הרבים, אלא שהברייתא דנה רק במה נחשב מנעל האסור בהליכה ביום כיפור, ואינה דנה בהלכות טלטול.

ב. הר''ן (שם, ד''ה ומיהו) העיר על הרמב''ן, שמלשון הברייתא לא משמע שהתנאים היו הולכים בסנדל שעם דווקא בביתם, ועוד שמנהג ישראל ללכת עם נעלים המותרות להליכה גם ברשות הרבים. משום כך פסק, שמותר לצאת בנעליים המותרות לנעילה ברשות הרבים, וכן פסקו השולחן ערוך (תריד, ב), המגן אברהם (שם, ב) והמשנה ברורה (שם, ח).   

בטעם שהתנאים הלכו עם סנדל זה נימק הר''ן, שכיוון שביום הכיפורים זו דרך ההליכה הנורמלית, זה נחשב המנעל ליום זה, ואין בהליכתו טלטול. יוצא שמצד אחד מנעל זה אינו נחשב מנעל האסור בהליכה ביום כיפור כיוון שבדרך כלל לא הולכים בו, אך מצד שני כיוון שביום כיפור רגילים ללכת בו, אין בהליכה בו טלטול והוצאה מרשות לרשות. ובלשונו:

''אבל לדידי לא קשיא, דכי אמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת, דכיוון דמנעל מותר בו, כל מידי דלא הוי ליה מנעל הוי ליה משוי ואסור לצאת בו. אבל ביום כיפור שהמנעל אסור, ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינין, לא הוו משוי אלא כמנעל הוו לההוא יומא.''

גם הט''ז (שם, ב) צעד בשיטה זו, אך על בסיס דברי בעל הלכות גדולות נימק את טעם ההיתר בצורה שונה. להבנתו אין צורך להגיע להבנה שמנעל ליום כיפור נחשב מנעל, אלא כל דבר שרגילים ללובשו נחשב לבוש, גם אם הוא לא נחשב מנעל, וממילא מותר לצאת בו לרשות הרבים.

חתימה טובה! קח לקרוא בבית, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[2]...