' ... שדריה לטיטוס. ואמר (דברים לב, לז) "אי אלקימו צור חסיו בו" זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו, שנאמר (תהלים עד, ד) "שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות". אבא חנן אומר: (תהלים פט, ט) "מי כמוך חסין י'ה" מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: (שמות טו, יא) "מי כמוכה באלים ה'" מי כמוכה באלמים. מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני, והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו, שנאמר (קהלת ח, י) "ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו" אל תיקרי קבורים אלא קבוצים, אל תיקרי וישתכחו אלא וישתבחו. איכא דאמרי: קבורים ממש, דאפילו מילי דמטמרן איגלייא להון. עמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר: כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה; אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה. עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק. אמר: איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה: מיסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עבד הכי, מכאן ואילך כיון דדש דש. תניא, אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים. במתניתא תנא: כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין. אמר אביי: נקטינן: פיו של נחושת וצפורניו של ברזל. כי הוה קא מיית אמר להו: ליקליוה לההוא גברא ולבדרי לקיטמיה אשב ימי, דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא' וכו' (גיטין נו,ב). בסיפור על טיטוס מובא שניקר במוחו 'שבע שנים'; נראה שבכוונה נידון בשבע שנים, שזה כעין רמז על הנאמר על מי שלא כורע במודים: 'שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים' (ב"ק טז,א). לכן טיטוס שהחריב את המקדש, שלא כמו שעשה נירון קיסר שהלך והתגייר כדי שלא להחריב את המקדש (כמובא בעמ' קודם), ואפילו אספסיינוס שלא הסכים לוותר על החרבת ירושלים נתן לריב"ז לבקש בקשות – שנתן לו בזה כבוד; לעומתם טיטוס החריב את המקדש שהוא מקום לתפילה ("ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת" [מלכים א ח,ל]. ואף בו מקריבים קרבנות, שהתפילות תוקנו כנגדם: 'רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום' [ברכות כו,ב]), ואף חירף וגידף את ה' שזה ההיפך מתפילה, שעשה זאת במקום להיכנע לפני ה', ולכן נעשה בו כעין מי שלא כורע במודים – שלא נכנע לפני ה', שלאחר שבע שנים במותו כעין נענש להיות נחש שגם הוא לא נכנע לפני ה' בזמן הבריאה שהיה שבוע, ולכן כנגד זה מתגלה באדם עונש לאחר זמן של שבע ובגילוי כעין נחש; שפשוט שלא באמת נעשה לנחש, אלא נראה שזה כרמז שכעין נידון להיות בשבע שנים כעין נחש – שנענש בדין של שבע שנים על אי כניעתו לפני ה' (שכך במשל שנעשה לנחש לאחר זמן של שבע שנים, הכוונה לגילוי של שבע שנים ושל נחש [ולאו שדווקא לאחר שבע, אלא נאמר כך במשל]. או כעין משל שנגרר עונשו שבע שנים עד שנעשה כנחש, כעין שחל עליו גילוי עונש של נחש במשך שבע שנים, שזהו שנידון שבע שנים על אי כניעתו לפני ה' ואז כעין נעשה נחש - ולא אדם שנידון על חטאיו. או שנאמר שנחש עיבורו שבע שנים [בכורות ח,א], ולכן שבע שנים עד שנעשה נחש, כעין עד שנולד נחש, שזהו שהוא מתגלה יחד עם הנחש כמו בבטנה של הנחש כשמעוברת). כך היה אצל טיטוס שבמקום להיכנע לה', הוא העז פניו וחרף וגידף כהיפך למודים, ולכן נידון במשך שבע שנים. לכן גם נגרם שקיבל את עונשו דווקא לאחר שעלה ליבשה (אע"פ שיכל שיכנס היתוש בים ויתחיל להזיקו ביבשה, כדי שלא יראה שנידון במים, ובכלל ע"י שנענש ע"י יתוש ולא מים זה עצמו כבר מוכיח שה' לא כוחו רק במים), כעין נחש שעונשו התגלה ביבשה – בחול: "על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג,יד); ונענש ע"י יתוש, שהוא היפך מהנחש שהיה גדול החיות, שהיה נחשב כמלך עליהם לפני החטא (סוטה ט,ב); ועוד שבגילוי של יתוש וזמן הבריאה (כנחש שלא נכנע אז לפני ה') יש דוגמה לכך שאדם צריך להיכנע לפני ה': ' ... דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית' (סנהדרין לח,א). וכמו שגילויי כעין נחש זה במיתתו, כך גם גילוי שבע שנים כנחש קשור למיתתו – שניקרו עד שמת מזה. (טיטוס חטא תוך כדי שבא על זונה, כעין גילוי חזק של חטא עץ הדעת שהביא תאוות לאדם). בהתחלה במשך חודש היה הרעש מרגיע את הניקור, כעין רמז שחירף וגידף והיה צריך לשתוק, ולכן ברעש חזק שלא נשמעים דבריו של אדם ואף אדם לא מנסה לדבר אז כי לא נשמעים דבריו, זה כעין כמשל שלא אמר את דברו. אולם זה רק במשך חודש, שזה כגילוי של התחדשות בנ"י (שעתיד להאיר אורנו שוב כהתחדשות בלבנה), שזה מזכיר שאע"פ שנחרבנו אנו עתידים לחזור ולהאיר (ואף ביותר אור, שהחורבן הוא שורש לתקומה גדולה יותר כמו שאומר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, ב'לזמן הזה' תמוז-אב 'התעניות ייהפכו לימים טובים'), ולכן מזכיר שוב את חטאו בכח ומידת הדין עולה וחזר להיענש. אולי לכן ציווה שיפזרו את אפרו בשבע ימים כדי שה' כביכול לא ימצאהו, והרי הוא עצמו אמר שכוחו של ה' במים? (בפשטות אפשר שהאמין שה' יכול לצוות למים, אבל לא לגמרי שולט על המים עד כדי שיוכל למצוא אותו. אולם) נראה שזה היה כעין רמז שנענש כעין נחש ביבשה, שזה בגילוי של שבע, ולכן בא לגלות את ההפך מכך שזהו שבע בגילוי של המים, כדי שיהיה הכי רחוק ממה שה' הענישו, כעין שבכך בא לברוח ממה שה' הענישו, כעין שאז יפחת כח העונש בשיא הגילוי שמולו. מה שנאמר שמצאו את גודלו 'כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין', נראה כרמז לקרבן של גוזל שמביא העני על "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו ... או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבעה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם לאחת מאלה ... ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תרים או שני בני יונה לה' אחד לחטאת ואחד לעלה" (ויקרא ה,א-ז). כדרש שכך הוא (כמלך, שה' נתן לו את המלכות) היה צריך להעיד על מלכות ה', ובטח שלא לבטא בשפתיו לרעה – לגדף את ה', תוך כדי חורבן הבית שהרג הרבה יהודים אז; ולכן עונשו ("ונשא עונו") בגוזל (ומשקל שני סלעים כרמז שמביא העני שתי גוזלות). גם היתוש נכנס באפו, כעין "והביא אתם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (שם, ח), שפוגע באזור הראש, אבל הראש נשאר מחובר לגוף, כעין שכאן לא ראו בחוץ כלום אלא זה פנימי; והוא נכנס מהאף כרמז שבאדם יש צלם אלוק, שזהו מהותו של אדם לקדש שם ה' בעולם – לגלות את ה' בעולם, היפך ממה שהוא עשה, ולכן העונש בא כעין שה' הכניס את נשמת האדם לחיותו: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז), שכאן זה בא למיתתו. נראה שהגילוי של נחש החל לקטרג כבר אצל אספסיינוס, על שרצה להחריב; ולכן מה שעלה במשל של אספסיינוס היה: 'אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון?', שנפל בפיו משל על נחש וחבית דבש, שזה בעצם מרמז על מעשיו של עצמו (בלא שהתכוון לכך), שהחבית דבש כרמז לא"י שהיא "זבת חלב ודבש", שהוא בא להחריב, ובפרט ירושלים והמקדש שזהו מקום התורה: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג), שהיא "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד,יא). והוא עצמו זהו הגילוי של נחש שבמקום לירא ולכבד את ה' ולהודות לו על שעשהו מלך, הוא בא להחריב את מקדשו שזהו כפיות טובה כמו מעשה הנחש. בהתחלה ה' עמד להטביעו, כרמז שהיה צריך להודות לה' ובטח שלא לחרף ולגדף, ולכן זה מתגלה בסכנת ים, שהאדם צריך להודות כשחוזר מהים בברכת הגומל, ולכן בסכנה במים עלה הקטרוג להטביעו כגילוי ההיפך מההודאה לה'. נראה שעונשו בכעין גוזל, כרמז שהחריב את המקדש, ורדף את בנ"י, ולכן כמתגלה בקינים: 'אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח' (ב"ק צג,א). (נראה שמה שאמר רפב"ע שהיה כעין ציפור דרור, זה כנגד הפס' שמדבר על החורבן: " גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקי" [תהלים פד,ד], שנענש טיטוס על שהחריב את המקדש).