"ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז)

טבעו של אדם שרואה אדם אחר שיש בו מעלה כלשהי, שהיא מקנא בו, וכדי שלא להרגיש נחות, הוא מוצא פגם באותו ארדם, בין אם זה פגם אמיתי ובין אם לאו, והוא מדבר עליו באריכות ובלהיטות. זה יכול לקרות שלא במודע - האדם לא מודע לכך שהסיבה שהוא מדבר על פגמו של אחר הוא כדי לכסות על מומי עצמו. זה יכול לקרות גם במודע - כדי שאחרים לא יגנו אותו על חסרונותיו, הוא מפנה את הזרקור לחטאיו של אדם אחר.

זו גם אחת הסיבות לאנטישמיות, כפי שאמרו חז"ל: "הר סיני - הר שירדה ממנו שנאה לאומות  העולם" - כלומר, כיון שקיבלנו את התורה, אומות העולם מקנאים בנו, ועל כן הם מגזימים כל מום אמיתי או שקרי שהם מוצאים בנו, ומתוך זה הם שונאים אותנו. להבדיל, זו גם הסיבה לשנאת כופרי ישראל לשומרי התורה: הם יודעים שיש בנו מעלות, ולכן הם מחפשים כל פגם שיש בנו ומעצימים אותו בדבריהם.

על כך מזהירה התורה: אמנם יש מצווה של "הוכח תוכיח את עמיתך", אבל "ולא תשא עליו חטא", מלשון מחילה, כמו בפסוק "לא ישא לפשעכם", כלומר, היזהר שהתוכחה לא תהיה אמצעי בשבילך למחול על החטא שלך, בעיני אחרים או בעיני עצמך. ודבר זה מחייב את המוכיח לעשות בדיקה אמיצה בנפשו, לברר האם זו תוכחה אמיתית או שמא היא נובעת בתת-המודע שלו ממניעים פסולים.