"והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן" (ויקרא כג,יא). '"ממחרת השבת" – ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו' (רש"י). "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'” (שם,טו-טז). '"ממחרת השבת" – ממחרת יום טוב … "השבת השביעת" – כתרגומו שבועתא שביעתא' (רש"י). אנחנו מתחילים לספור את ספירת העומר ממחרת יו"ט ראשון של פסח (ב-א' חוה"מ פסח), שלומדים ש"ממחרת השבת" הכוונה למחרת יו"ט. אולם בבית שני היה בזה ויכוח גדול בין הפרושים (אנחנו) ובייתוסים שלא האמינו בתושב"ע ולכן דרשו אחר השבת שהכוונה אחר יום שבת, ואף ניסו להשפיע בעדות שקר שכך יווצר במציאות: 'בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם. פַּעַם אַחַת שָׂכְרוּ בֵּיתָסִין שְׁנֵי עֵדִים לָבֹא לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים. לְפִי שֶׁאֵין בֵּיתָסִין מוֹדִין שֶׁתְּהֵא עֲצֶרֶת אֶלָּא אַחַר שַׁבָּת' וכו' (תוספתא ר”ה א,טו). חז"ל למדו ע"פ תושב"ע שהכוונה למחרת יו"ט ראשון של פסח, והביאו על כך לימודים רבים (מנחות סה,א-סו,א), כשחכמים הצליחו להשתיק את טענת הבייתוסים אפילו קבעו על זה זמן שמחה: 'מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד. שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא עמד ותקנה אחר שבת, כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה (דברים א, ב) "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר", ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם? כתוב אחד אומר (ויקרא כג, טז) "תספרו חמשים יום", וכתוב אחד אומר (ויקרא כג, טו) "שבע שבתות תמימות תהיינה", הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת' וכו' (שם). (ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'יום הנפת העומר במחלוקת הפרושים והבייתוסים', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב בעניין ומסביר את תשובת ריב"ז שלכאורה היא תמוהה, וכן ראה ב'מועדי ישראל' מאמר 'המחלוקת בין הפרושים לבייתוסים על קביעת מועד חג השבועות'). אמנם לכאורה בפס' נאמר פעמיים שבת, והשבת הראשונה זה יו"ט והשניה זה מובן של שבוע, כך שזה תמוה, וכבר עמדו על זה המפרשים שזה 'דרך צחות', או שגם הראשון אפשר להבינו כעניין של שבוע (רמב"ן; ויקרא כג,יא). אולם לכאורה לא מובן, מדוע בכלל התורה אמרה בצורה כזו שיכול להיווצר ממנה טעות, למה לא לומר בצורה פשוטה ואז לא היו באים כלל לידי טעות ומחלוקת? אולי אפשר שזה בא להדגיש את העניין שלא ללמוד בצורה פשוטה, אלא בצורה עמוקה, וזה קשור לספירת העומר, שספירת העומר מחברת בין פסח לשבועות, בין חג יציאתנו מעבדות לחירות לחג מתן תורה. באה התורה לרמז בכך שיכול אדם לבא ולטעון על הנעשה בעולם מדוע יש רע בעולם ונראה שאין צדק (כעין "צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד" [ירמיהו יב,א]), לכן באה ספירת העומר ומלמדת לחבר בין גלות עבדות וגאולה לתורה שהיא גילוי רצון ה' בעולם, וזה נאמר בצורה של עומק והבנה שלא כמו הקריאה הפשוטה, לומר לך שה' מנהל את עולמנו בצורה עמוקה ביותר, הרבה יותר ממה שאדם יכול להשיג ולהבין בדעתו המצומצמת. זהו רצון ה' (כמתגלה בתורה – כחג שבועות) שקשור לגאולה (שנגאל או נשאר משועבד; כמתגלה בפסח) יש בו עומק שלא נראה לעין הפשוטה, כמו שלא נלמד כראוי למי שלא מעמיק בתורה – ברצון ה', שזה מבטא שעומק מחשבות ה' עמוקות ביותר ואין להביט ולשפוט בעין רגילה ופשוטה. אולי זה גם נרמז בכך שזה נאמר בפס' 'דרך צחות', שזה רמה גבוה ומעולה יותר מסתם אמירה, לרמז על מעלת ה' שלכן מתגלה אצלו יותר מעולה ומשובח, שהאמת והצדק נקיים כראוי, הרבה יותר לאין שיעור ממה שעיני בשר ודם המגושמים ועכורים יכולים לראות. אולי לכן גם עונה ריב"ז לאותו הבייתוסי 'ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה?', שלכאורה לא מובן וכי משה לא היה אוהב ישראל? ויותר מזה, וכי ה' לא אוהב את ישראל? אלא שיש בזה גם רמז עמוק שמשה עשה ע"פ ה', אבל גם בזה עצמו זהו אהבת ישראל הגדולה ביותר, שה' אוהב את ישראל יותר מכל מה שאפשר לתאר ולכן אם החליט שכך צריך להיות בגלות, סימן שזהו הטובה הגדולה ביותר שיכולה להיות לישראל, גם אם לעיננו זה נראה בפשטות כרעה; זהו עניינה של ההבנה בפס' שממחרת השבת זהו מחרת יו"ט כדי להבין שצריך לראות ע"פ עין ה' ולא בעין פשוטה שלנו. אולי אפשר לומר עוד שנאמר שבת על חג ועל שבוע כעין שבת, והבנה זו קשורה בלימוד תורה – שצריך להבין את התורה כדי לדבוק ברצון ה' (שזהו להעמיק ולא סתם לקרוא כפשטות כבייתוסים), שזה בא ללמד אותנו על מעלת החגים והשבתות שהם קיימים לנוח מריצת היומיום, ואז במנוחה יש זמן להתעמק בתורה, בערכים ובאידיאלים שלנו, מה ה' רוצה שנעשה ונאמין, כמובא בתורה, שלזה צריך ללמוד תורה כראוי ולהתחבר לרצון ה' בעולם (שזהו גם מהות יציאת מצרים [פסח] כדי להגיע למתן תורה לקבלת רצון ה' עלינו [כמו שמתגלה בשבועות – חג מתן תורה; וספירת העומר מחברת ביניהם]); זהו 'רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה' (יר' שבת טו,ג). עוד אפשר שבא לרמז בעניין ספירת העומר שמחברת בין יציאת מצרים בפסח למתן תורה בשבועות, שה' התערב בטבע (בניסי מצרים) כדי להוציאנו לעבודתו (שלזה יצאנו ממצרים) כמו שקיבלנו עלינו במתן תורה, וזה מתגלה בעניין של ספירת שבתות כדי לרמז על עניין של הבריאה שנעשתה בשבוע הבריאה, שכל הבריאה נבראה כדי שנקבל את התורה ונעבוד את ה', כמובא בגמ': ' .. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). לכן מתגלה עניין של גילוי ה' במציאות העולם (בפסח) יחד עם שבועות חג מתן תורה, שכל המציאות בעולם היא בשביל קבלת התורה, ולכן זה מתגלה בשבעה שבועות כרמז לשבוע הבריאה, שהעולם נברא לשם כך, ומכח זה עומד ('והא"ר אלעזר: אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי"' [פסחים סח,ב]). זו היא הבנה חשובה ביותר, ולכן כדי להוסיף תוספת הדגשה לזה באה התורה וקראה לפסח שבת ומיד קראה גם לשבוע שבת, כרמז שהבריאה כולה (כשבוע הבריאה) תלויה בקבלת התורה כמתגלה בחיבור של פסח לשבועות ע"י שבעה שבועות. עוד נראה שזה בא להדגיש שלא יחשוב אדם שאפשר לקרוא תורה בנחת ובפשטות וזה מספיק, אלא יש לעמול בתורה, שזהו עיקר התורה – העמל בה (כמו שאנו מברכים 'לעסוק בדברי תורה'), וכן רק כך מגיעים להבנה נכונה שלה; וכן כדי להבין נכון את התורה יש צורך במסורת ולימוד התושב"ע (ולא כמו שלמדו הכתות הפורשות רק תורה שבכתב). לכן נאמר בצורה כזו שצריך את התושב"ע כדי להבין לאיזה שבת הכוונה כאן בפס', נגד מה שנראה בפשטות כאילו נאמר יום שבת, בשל שבפס' מופיע פעמיים שבת. זה נאמר בעניין ספירת העומר, שמחברת בין פסח בו יצאנו לחירות לעבודת ה' לבין שבועות בו קיבלנו את התורה, לומר שהתורה צריכה עמל בתושב"ע כעין עבד המסור כל כולו לעבודת אדונו. או בדומה, זהו הבסיס לתורה, לימוד בעמל וכמובן לימוד עם תושב"ע, לכן כמו שזמן מיציאת מצרים עד מתן תורה היה הכנה למתן תורה – הבסיס למתן תורה, כך העמל בתושב"ע הוא הבסיס לחיבור לתורה כראוי (לעשות ככוונת התורה בצורה הנכונה). אולי זה גם כרמז נגד המזלזלים בתורה גמורה ושלמה מה', כאותם רפורמים וקונסרבטיבים שבימנו; שבאה התורה לרמז על הצורך בדיוק ועמל התורה כדי לדייק בדיוק, שהתורה אינה דבר קל שאפשר לשחק בו בראש קטן ולמשוך לפי רצון האדם, אלא זהו דבר ה' המדוייק, שכך התורה מורה בדיוק מה לעשות ואין לסטות ממנה אף לא בכל שהוא. אולי זה מה שרצה להדגיש ריב"ז לבייתוסי, שהתורה אינה משתנה כלל, ולא בגלל שרוצים לעשות אותה יפה וקלה ונחמדה לאנשים אז לכן משנים בה, אלא הכל מדוייק כרצון ה', שזהו שאמר לו שאין כאן מציאות שמשה שינה בשל הרצון לטובת ישראל (אמנם ודאי שאם אפשר לעשות את התורה בצורה שתמשוך ותקרב יותר אז זה ראוי, אבל זה רק בתנאי שלא משנים כלום מההלכה). אולי אפשר שזה בא לרמז על עניין השבוע, שבטבע אין גילוי של שבוע (להבדיל מיום או חודש או שנה, שיש גילוי של אור וחושך וסיבוב הלבנה והשמש), והגילוי בטבע נעשה במכות מצרים שהיו שבוע ובפרט במכת בכורות וקריעת ים סוף ביום השביעי שלאחריו (ראה 'תורת המקרא' “בא" אות ג, למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), לכן בהקשר לפסח נרמז על עניין השבוע, שלכן נאמר בו לשון שבת כמו השבת של השבוע, לרמז שבו יש את היסוד של גילוי שבת בבריאה – גילוי שבוע בבריאה. לכן שני הדברים (שבת של פסח ושבוע) נאמרו יחד בפס' כדי לקשר ביניהם, לומר שזה קשור בזה. זה נאמר בעניין ספירת העומר שבה יש דגש של כעין שבת (שבע שבועות) שמביא למתן תורה, שכך שבת היא דבר חשוב ביותר ששקולה כנגד כל התורה: 'בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב (שמות טז) "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי", וכתיב (שם) "ראו כי ה' נתן לכם את השבת". בנביאים דכתיב (יחזקאל כ) "וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו" וגו', וכתיב (שם) "ואת שבתותי חיללו מאד". בכתובים דכתיב (נחמיה ט) "ועל הר סיני ירדת", וכתיב "ואת שבת קדשך הודעת להם" וגו'' (יר' נדרים ג,ט).