ב"ה

פרק ד: מסילת ישרים – בדרך קניית הזהירות

"לשלמי הדעת, תהיה להם ההערה במה שיתברר להם כי רק השלימות הוא הדבר הראוי שיחמד מהם ולא זולת זה, ושאין רע גדול מחסרון השלמות וההרחקה ממנו... על כן לא יבחרו אלא להרבות בהם ולהחמיר בכל תנאיהם, ולא ינוחו ולא ישקטו מדאגה מדבר פן יחסר מהם מה שיגיע אותם אל השלימות אשר הם חפצים."

אנשים שהלשון שלהם מתוקנת, ישר כששומעים מישהו שאומר טעות לשונית זה צורם להם. אותו דבר במוסיקה, מוסיקאי לא יכול לסבול שום זיוף. אותו דבר בעבודת ד', שלמי הדעת לא יכולים לסבול את הזיוף בעבודת ד'. אלה אנשים שחותרים לשלמות וכל זיוף בעבודת ד' צורם להם. זה מה שנקרא ירא חטא.

"והנה סוף זאת המדרגה, היא הנקראת יראת חטא, שהיא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ חטא שיעכבהו מן השלימות אשר הוא חייב להשתדל בעבורו... והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם, שיאמרו, למה נייגע עצמנו בכל כך חסידות ופרישות, הלא די לנו שלא נהיה מהרשעים הנידונים בגיהנם. אנחנו לא נדחוק עצמנו ליכנס בגן - עדן לפני ולפנים. אם לא יהיה לנו חלק גדול, יהיה לנו חלק קטן. אנו די לנו בזה, ולא נכביד על - משאנו בעבור זאת."

יש אנשים שחושבים שהם בסך הכל בסדר, הם שומרים מצוות אך הם לא מגיעים לשיאם, הם לא מחפשים למצות את עצמם עד כמה שניתן, למתוח את היכולות עד המקסימום. הם אומרים לעצמם: "מי אומר שאני צריך להיות בשורה הראשונה בגן עדן?" הרמח"ל מכוון לאדם זה, אותו אחד שמוותר לעצמו. האיש הזה לא ירא חטא, זה לא מטריד אותו, הוא בוחן את עצמו בצורה כללית ומעגל פינות.

הרמח"ל אומר לאנשים הבינוניים, שבאותה מידה שהם חותרים להגיע למעמד גבוה בעולם הזה, כך יעבדו ויגיעו למעמד גבוה בעולם הבא.

"הרי לך, שאין הסבלנות הזה אשר הם דורשים לעצמם להקל מהם חומר העבודה, אלא פיתוי כוזב שמפתה יצרם אותם, ולא דבר אמיתי כלל. וכבר לא היה מקום לפיתוי זה להם לולי היו רואים אמיתת העניין. אבל לפי שאין מבקשים אותו והולכים ושוגים לרצונם, הנה לא יוסר מהם פיתויים עד הזמן אשר לא יועיל להם, כי לא יהיה עוד בידם לתקן את אשר שחתו. והוא מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ט): כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה."

יגיעו ימים אשר יהיה אכפת לאדם אבל אז הוא כבר לא יוכל לתקן.

"והיינו, כי מה שאין האדם עושה עד שהכח מסור בידו מבוראו הוא הכח הבחיריי המסור לו כל ימי חייו שהוא בהם בחיריי ומצווה לעשות, הנה לא יוכל לעשותו עוד בקבר ובשאול, שאין הכח הזה עוד בידו, כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו, אי אפשר לו לעשותם אחרי כן. ומי שלא חישב חשבון מעשיו, לא יהיה לו זמן לחשבו אז. ומי שלא התחכם בעולם הזה, לא יתחכם בקבר. וזהו שאמר (שם): כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה."

כיוון שד' הוא דיין אמת, אין בדין הבדל בין דבר קטן לדבר גדול. גם על עוול קטן שהאדם עושה הוא יצטרך לתת את הדין, אין וויתור. מצד שני - אנחנו כן אומרים שד' הוא חנון. איך הדברים מסתדרים יחד?

ד' מחכה עם העונש, והוא לא נפרע ישר מהחוטאים. ד' מאריך אפו, אבל זה לא אומר שהוא מוותר לאדם על החטא. אלא, אם יחזור בתשובה - ימחקו כל העוונות. הרחמים שהוא נותן זה האריכות אפיים.

"אברהם, הוא אברהם האהוב לקונו עד שהכתוב אמר עליו (ישעיה מא): אברהם אוהבי, לא פלט מן הדין מפני דברים קלים שלא דקדק בהם. על שאמר "במה אדע", אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (פר"א מח). על שכרת ברית עם אבימלך בלא ציוויו של מקום, (ב"ר נד) אמר לו הקב"ה חייך שאני משהא בשמחת בניך שבעה דורות (שם פט)."

הקב"ה לא מוותר אפילו לאברהם.

"יעקב, על שחרה אפו ברחל שאמרה לו הבה לי בנים, אמרו במדרש, זה לשונו: אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עונים את המעוקות? חייך, שבניך עומדים לפני בנה (שם עא)."

יעקב אמר לרחל שהוא לא תחת אלוקים, והיא צריכה להתפלל לד'. האמירה היא נכונה, אבל יעקב לא היה צריך להתנסח כך. לכן הקב"ה מאשים אותו: "כך עונים את המעוקות?"

"יוסף, לפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך, נתוספו לו שתי שנים, כמאמרם זכרונם לברכה".

מה לא בסדר שיוסף אמר לשר המשקים כי אם זכרתני? המשפט הזה הוא בסדר, אבל הוא גם תלה בו את התקווה שהוא זה שיוציא אותו מהבור. חטא קטן מאוד אבל בכל זאת יוסף נענש עליו.

"דוד, לפי שקרא לדברי תורה זמירות, נענש, שנכשל בדבר עוזא ונתערבבה שמחתו (סוטה לה)."

איך דוד נכשל בדבר פשוט? הרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שצריך לשאת את הארון בכתף ולא על עגלה? אומרים חז"ל, שזה היה כי קרא לדברי תורה זמירות, וחכמים ראו בביטוי זמירות משהו נמוך, משהו טכני, התורה היא שירה ולא זמר.

מראה לנו הרמח"ל שגדולי האומה נענשו גם על דברים קטנים ביותר.

למה הדברים האלה כל כך חשובים? הרמח"ל לא בא להפחיד אותנו, אלא הוא בא למנוע תופעה, שלפעמים כשהאדם חוטא הוא אומר "ד' יסלח להם על זה", למה שד' יסלח לאדם על זה? זאת מחשבה מוטעת. כל דבר נידון על פי עצמו. אין דבר כזה שבסה"כ האדם הוא בסדר.

"ואם תאמר, אם כן, מידת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו... אומנם, מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שייתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור".

השיטה לקנות את מידת הזהירות זה לרדוף את השלמות. בשביל אנשים פשוטים יותר השיטה לקנות את מידת הזהירות היא להבין שד' נותן את הדין על הכל, ולכן צריך דקדוק רב בכל המעשים.

מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים".

http://www.ybm.org.il/Hebrew/LessonsIndex.aspx?catId=82