"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים"

הלידה הינה חוויה משמעותית ביותר בחיי האישה. אדם חי שליבו פועם יוצא מרחם אמו. בשל כך קבעה התורה שהיולדת נטמאת בלידתה כנידה. בד"כ זמן הטומאה מתחיל עם הדימום הראשון, אולם לעתים קורה הדבר עוד קודם, כגון שהפתיחה הצווארית עולה על 4 ס"מ, או שבוצעה פקיעת מי השפיר (סטריפינג). ויש לשאול רב פוסק.

בזמננו, בחדרי הלידה מאפשרים לבעל להיות נוכח ושותף בתהליך. אין בכך בעיה הלכתית, אולם הואיל ובשלב מסוים מתחילה טומאת הלידה, יש להקפיד על ההלכות ולא להיכשל בהרחקות הנדרשות. עיקר נוכחות הבעל נועדה לתמיכה ושותפות נפשית והרבה עידוד להם זקוקה היולדת ברגעים גדולים אלה. אכן במקרים מיוחדים בלבד, שהדבר הכרחי ביותר לאישה, יש אפשרות לתמוך פיזית ע"י חציצה ולא להיות "חסיד שוטה" (הר"ש דיכובסקי,תחומין כ"ג, וכן שמענו מהרב יעקב אריאל)

היולדת בניתוח קיסרי אינה בהגדרת יולדת: "יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה...דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שהיא מזרעת" (נדה,מ,א) אולם היות ובפועל תמיד יש דימום, הרי בכל מקרה חלים עליה דיני נדה. וכן היות ומאז תקופת הגאונים אין מתירים "דם טוהר", נמצא שאין כמעט הבדל מעשי בין לידה רגילה לקיסרית לעניין הטומאה, אלא רק לעניין הבכורה, שהנולד בניתוח אינו בר פדיון וגם אינו בכור לנחלה (שו"ע,חו"מ,עז,ז) וכן אינו נימול בשבת וביו"ט (שו"ע,יו"ד,רס"ב,ג).

ככלל אין ללדת בקיסרי מסיבה שאינה רפואית, כגון נוחיות או קביעת תאריך. מאידך, כשיש המלצה רפואית החלטית, אין לסרב ולהסתכן (או לסכן את הילוד) אלא יש לשכנע את היולדת בדבר משום שבמצב כזה –זהו רצון הבורא! ולעתים ראוי להשתדל מראש שלא להגיע לקיסרי, כגון ע"י זירוז לידה טבעית או תשלום לרופא פרטי המומחה למיילדות.