כ"ט כסליו, נר חמישי של חנוכה, תשפ"ג

פנינים להלל

פתיחה

גליון בנושא מיוחד זה מוקדש באהבה ובתודה לעילוי נשמת אמי היקרה אוד מוצל מאש, חוה בת ר' יהודה ז"ל. בימים אלו בחנוכה (א' בטבת), ימלאו י"ב חודש לעליית נשמתה הטהורה לגנזי מרומים. לאחר שזכתה להנצל מהתופת בגיא ההריגה באושויץ, עלתה לארץ ישראל הקימה בית בנוי על מורשת שלשלת קדושת דורות, עם אבי מורי אוד מוצל מאש אף הוא, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה. באחרית ימיה זכתה לראות ראשיתו של דור חמישי (סמוך ללידת ה'חמשוש' באותו תאריך הועלו הוריה על המוקד בכבשני גיא ההריגה, שבעים וארבע שנים לפני כן). מהנהגותיה המיוחדות טבוע בי אהבתה לעבודת התפילה ובמיוחד להלל שבתפילות המועדים וראשי החודשים. שלח ה' יתברך ללבי מחשבה לעסוק בפנינים השזורים במזמורי ההלל, ויהיה העיסוק לעילוי נשמתה היקרה.

הורי ז"ל חנכוני להשתדל לראות את הטוב בכל דבר, ואת חסד ה' יתברך האופף אותנו, להם שעברו את התופת והחשיכה הנוראה בשנות השואה, להם נאה ללמד דבר מופלא זה, ראיית האור מעמקי האפילה. אפתח איפוא בלמוד ראיית הטוב ממקור הטוב, ה' יתברך, ומצווים אנו ונשתדל ללכת בדרכיו.

הלולם של עבדי ה' מתוך אמונה מוחלטת

הַ֥לְלוּ יָ֨הּ׀ הַ֭לְלוּ עַבְדֵ֣י ה' הַֽ֝לְלוּ אֶת־שֵׁ֥ם ה' (תהלים קי"ג א')

בפירוש הגדה של פסח זרוע נטויה לרב יוסף בן הרב יצחק אייזיק חבר[1] (בעהמ"ח 'פתחי שערים' ועוד ספרים) כתב בביאור פסוקים אלו וזלה"ק:

הללויה שם י"ה דוקא, והוא כענין מה שנאמר (תהלים ע"ג א') אך טוב לישראל אלקים לברי לבב, ומבואר אצלנו בחבורנו פנים מסבירות (סוף פרק שני) שאם היות כי טוב ה' לכל וכל אשר הוא עושה הוא מחשבת טובה ולא רעה, אכן יש עתים דטובי'[ה] גנוז בגוויה ואינו נגלה כלל, לכן צריך לתנאי שיהיו המקבלים ברי לבב, להיות אמונתם בר ונקי, ולבבם חקק על שרשי אמונת ההשגחה, אבל אותם שלבבם בלתי זכה בשרש האמונה אינם משיגים ואינם יודעים טובו...

והנה אמרו רז"ל מיום שחרב ביהמ"ק דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות וכו'...ולכן אחר שנגאלו ישראל ממצרים וקראו ההלל והשבח על הטוב הצפון הזה  שעשה אתם במה שיסר אותם במצרים, והיה הנגלות שבהנהגה משם י"ה, אמרו אח"כ הללויה, כלומר שיש להודות ולהלל גם שם י"ה, אבל מי ומי יהיו המהללים, הללו עבדי ה' שהם הצדיקים וברי הלבב השמחים ביסורים, שהם יודעים ומבינים הטוב הגנוז בגוויה. אבל עכשיו בצאת ישראל ממצרים, הללו הכל את שם ה', כלומר פרסומו של ה' [שכעת] נתפרסם שמו הגדול בכל העולם, ומאז והלאה יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, כי בהגלותו לעיני כל בשר יחד, מאז ידעו הכל כי ממזרח שמש, כלומר בין בעת תזרח אור האלקי להאיר על הארץ כשמש בטהרתה לרומם הצלחתה, ועד מבואו שאפילו בעת היותנו בשפל המצב, והאור האלקי מכוסה ונעלם כשמש בנרתיקה כחמה בשקיעתה, עם כל זה מהולל שם פירסומו. עכ"ל הרב יוסף חבר זלה"ה. 

עוד ראיתי בספר מקוה ישראל דרשות לרבי ישראל נג'ארה[2] (בעהמ"ח י'ה רבון) שיצא לראשונה מכת"י לאחר שהיה טמון כארבע מאות שנה בסוף דרוש הסאה הט"ו כתב וזלה"ק:

ואפשר אשר רבותינו ז"ל כוונו בזה אל מה שביארנו בפסוק (תהלים קי"ג ב') יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם, שצריך האדם אם לחסד אם למשפט ישיר. וז"ש [וזה שאמרו] יונתי, הן בהיותך בחגוי הסלע, רוצה לומר במצודת סלעים משגבך, הן בהיותך בסתר המדרגה, נוטה אל הדלות והגלות. הראיני את מראייך, בהיותך ברום המעלה במעשים טובים, ולא יהיה וישמן ישורון [ויבעט]. ובהיותך בסתר המדרגה ג"כ השמיעיני את קולך ותחינתך, כי קולך ערב,..[ומסיים דבריו] ומעתה אנו בגלותנו בתחנון ובתפלה נקדם כמו שאנו מודים לשמו בגלותינו ובדלותינו, כמו"כ נזכה להודות לו ולברכו בגאולתנו בשובו את שבותנו, אמן ואמן. עכ"ל המקוה ישראל לרב ישראל נג'ארה זלה"ה.

ראיית הקב"ה את הטוב בישראל ורוממתו

הַֽמַּשְׁפִּילִ֥י לִרְא֑וֹת בַּשָּׁמַ֥יִם וּבָאָֽרֶץ. מְקִֽימִ֣י מֵעָפָ֣ר דָּ֑ל מֵֽ֝אַשְׁפֹּ֗ת יָרִ֥ים אֶבְיֽוֹן. (תהלים קי"ג ו'-ז')

בפירוש הגדה של פסח המלוקט לאדמו"ר מאלכסנדר הרב מנחם יצחק העקידת יצחק זצוק"ל הי"ד (נספה עקד"ה בשואה) כתב וזלה"ק:

המשפילי לראות בשמים ובארץ. לראות הוא מלשון חז"ל (כתובות קי"ח ע"ב) רואה אני את דברי אדמון. הקב"ה כביכול משפיל עצמו, וטוב בעיניו כל איש ישראל באיזה בחינה שהיא, הן בחינת 'בשמים' מדרגה גדולה, הן בבחינת 'ובארץ' מדרגה פחותה, באם הוא מגלה רצון טוב לשוב אליו, הקב"ה מקרבו ומרימו למעלה ראש.

[עוד כתב שם] מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. הקב"ה מרים הרצון הטוב של ישראל אפילו כשהוא בבחינת אביון התאב לכל דבר, הרים הרצון טוב שהכח קדושה שבו יתגבר...עכ"ל העקידת יצחק זיע"א.   

מדוע נמשלו ישראל לחולדה?

מֽוֹשִׁיבִ֨י׀ עֲקֶ֬רֶת הַבַּ֗יִת אֵֽם־הַבָּנִ֥ים שְׂמֵחָ֗ה הַֽלְלוּ־יָֽהּ (תהלים קי"ג ט')

אומרת הגמרא בפסחים (קי"ח ע"ב) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם עשאוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים[3].

מבאר החת"ם סופר זיע"א בתורת משה [ויקרא, הגדה של פסח][4] הנה מצרים הוא קליפת חמור (כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם) לגבי מצרים טמא, וכנסת ישראל ליונה [נמשלה (גיטין מ"ה ע"א)] שהוא טהור בקדושה, לכן בדין הוא בעת התגברות הקדושה שיפלו המצריים ויהיו כציצת נובל כיוון שהם מקליפת חמור. אכן 'כל שביבשה טמא, בים טהור' [כלים י"ז  י"ג] וכן בהיפוך. לכן רדפו מצרים אחריהם בים כי אמרו שם אנחנו טהורים וישראל [ההיפך]. מה עשה הקב"ה, קרע את הים ונעשה ליבשה. והנה כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מהחולדה (חולין קכ"ז ע"א) ועשאוני בניך כחולדה שאינה דרה בים רק דרה בעיקרי בתים, כי בכל מקום שהם הולכים נעשה יבשה, (ונשארו בקדושה טהורים).

ביאור ההבדל בין אהבה לתשוקה

אָ֭הַבְתִּי כִּֽי־יִשְׁמַ֥ע ה' אֶת־ק֝וֹלִ֗י תַּחֲנוּנָֽי.... דַּ֝לּוֹתִ֗י וְלִ֣י יְהוֹשִֽׁיעַ (תהלים קט"ז א', ו')

אמרת הגמרא (פסחים קי"ח ע"ב) דרש רבא: מאי דכתיב : אהבתי כי ישמע ה', אמרה כנסת ישראל: רבונו של עולם, אימת אני אהובה לפניך,  בזמן שתשמע קול תחנוני. דלותי ולי יהושיע, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף על פי שדלה אני במצוות - לך אני, ולי נאה להושיע. עכ"ל הגמרא.

בספר הדרשות בינה לעתים להרב עזריה פיג'ו (דרוש ס"ג) מבאר ביאור נפלא ויסודו ביאור ההבדל בין תשוקה לאהבה, וזלה"ק:

שאלת 'מאי דכתיב, אהבתי כי ישמע' וגו' היא לדעתי קושיה עצמית בכתוב. כי ידוע מגדר האהבה והחשק, שהם שני שמות, יורה כל אחד מהם הוראה מתחלפת מחבירו. כי החשק יצדק על אשר יתאוה וישתוקק מה שאינו מושג עדיין אצלו, והוא מחוסר הקניין, ואחר שישיג מה שחשק, הלך לו החשק ונכנסה האהבה, שיאהב אותו הדבר המושג ויהיה חביב בעיניו. אבל לא יפול שם 'אהבה' על מה שנעדרה אצלו השגתו, ועדיין לא בא לידו. אלא הנכון לומר עליו שהוא חושק ושוקק אותו הדבר. וברצות המלך החכם ע"ה בשירו המקודש (שיר השירים ז' י"א) להגזים מאוד באהבתו יתברך את עמו ישראל, אמר: אני לדודי ועלי תשוקתו. ירצה, נתעצמה כל כך האהבה הנאמנה שחיבבם הוא יתברך, כי 'אני לדודי' כבר אני שלו והוא אדון לי, שולט ומושל בי כמושל על קניינו, מבלי שום מונע ומעכב. ועם כל זה, 'ועלי תשוקתו' עושה עצמו בגדר שוקק וחושק אותי כאילו כביכול הוא תאב, כדרך מי שעדיין לא השיג מבוקשו. וזה 'עלי' בעבורי, להנאתי ולטובתי, לשאתעצם תמיד יותר אל השלימות, כמי שעדיין לא הגיע לזכות להיות שלו, כדי שאח"כ יאהבני אהבה עזה, כאשר תגדל האהבה לאשר ישיג ממנו דבר שהיה חושק אותו מאוד תחילה...

וכיוון שכך הוא, איך אמר דוד ע"ה אהבתי כי ישמע ה' את קולי, כי מאמרו 'ישמע ה' את קולי' יראה שעדיין הוא מחוסר שמיעה, ולא יתכן לומר היותו אוהב, שהוא יתברך ישמע את קולו, אלא היה צודק בזה לשון מורה על התאוה או החשק או התקוה ותוחלת וכיוצא. לכן שאל רבא, מאי דכתיב 'אהבתי כי ישמע ה' את קולי'.

והקדים כי לתת יישוב לזה, דרש רבא וכו',ירצה, הביאהו ההכרח לומר על פסוק זה בדרך הדרש, ולצאת מפשוטן של דברים. שאילו לפי המובן השטחי יקשה, מאי דכתיב 'אהבתי' וגו' כאמור שהוא בלתי צודק. אלא צריך שנדרוש על צד הדרש, שעם היות מלת 'אהבתי' מה'קל'[5] והוראתה על הפועל האוהב, נדרשהו עתה כאילו באה מהנפעל ותורה על הפעול. כדרכם ז"ל בדרשותיהם על צד ההכרח יוחלפו הבנינים, כמו 'עתה ידעתי' (בראשית כ"ב י"ב) עתה הודעתי (ילקוט שמעוני שם) ורבים כמוהו.

כן עתה מה שאמר 'אהבתי' שרוצה לומר 'אוהבתי' אין מובנה אלא 'נאהבתי' והכוונה, אימתי אני בגדר אהובה אצלו יתברך, שכבר אני שלו, ואז הוא אוהב אותי, כמי שמחזיק בדבר שחפץ בו תחילה כפי טבע האהבה? הלוא הוא כשאתה שומע בקול תחנוני, כי אין ספק אחר שהיטה אזנו לי ושמע תפילתי, בהכרח התפללתי באופן שלם ובכוונה רצויה עם כל התנאים הצריכים, עד שקרעתי כל המסכים המבדילים וסילקתי כל המונעים ומעכבים מלקבל את התפילה. ומאחר שנקבלתי, ודאי  ממילא אני אהובה לפניך, כי קניתני ונעשיתי שלך, וזכיתי לשתגיע אהבתך לי.

וסיימה להפיל תחינתה: שאף אם לא יהיה הדבר כן, חלילה, אלא אני דלה מן  המצוות, מכל מקום  לי נאה להושיע, כפי מידת טובך, בהיותך מטה כלפי חסד. עכ"ל הבינה לעתים.

כִּ֥י גָ֮בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ חַסְדּ֗וֹ וֶֽאֱמֶת־ה' לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ (תהלים קי"ז ב')

רבינו יוסף חיים זלה"ה כתב בספרו בן איש חיל (ח"ג דרוש ג' לשבת הגדול) וזלה"ק:

רז"ל אמרו שלשה שותפים באדם, ואם תחקור למי ראוי להיות חרד יותר, הנה כי מלבד כי חלק אב ואם ג"כ הוא מכוחו יתברך, ואם האב והאם חייבים בכבודו, הנה מלבד זה אם תחקור על העתיד תמצא עוד דבר מבורר יותר, כי אחר שהבן נעשה מציאות בעולם, שוב אינו צריך לאביו ואמו, ואמנם צריך הוא להקב"ה בכל רגע להשפיע בו חיות ומזון וכח ואומץ.

 ובזה יובן בס"ד הפסוק כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה, רוצה לומר כי גבר עלינו חסדו, ואל תדמה חסד ה' לחסד שעושים האב והאם עם האדם, אלא ואמת ה' לעולם, הוא  דבר הקיים ונצרך לעולם, רוצה לומר עד לבסוף, ולכן הללויה, שתהלל דוקא לה' יתברך. (מובא בספר פירושי בן איש חי לתהלים מכון נזר אהרן בני ברק תשמ"ט)

אדם צריך בשפלותו לזעוק לרוממות ולא רק להצלה פורתא

מִֽן־הַ֭מֵּצַ֥ר קָרָ֣אתִי יָּ֑הּ עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָ֣ב יָֽהּ (תהלים קי"ח ה')

בספר דרשות שמן רוקח לרב אלעזר לעוו (סמא דחיי דרוש ט"ז) כתב וזלה"ק: להבין הענין לענ"ד  נראה, דהנה האדם בהיותו במצור ובמצוק לא יבקש רק שינצל ממצודה אשר נלכד בה כעת, אבל לא יבקש גדולה יותר ממה שהיה לו קודם הגיעו ימי הרעה, כי די לך אם ינצל מהצרה, ותפסת מרובה לא תפסת (עפ"י יומא פ' ע"א)...ואולם  הבוטח, שבודאי לא יולכד במצודה אשר פורש לרגליו, אז גם בהיותו במצור יוכל לבקש, כי מלבד שינצל מן המיצר עוד ריוח והצלה יעמוד לו ויגדיל שיאו מעלה מעלה...עכ"ל דרשות שמן רוקח[6]

עשיית המצוות והתורה מתוך חיות והרגש

פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ (תהלים קט"ו ה')

בספר מגן אברהם להמגיד מטריסק כתב דברי התעוררות נמרצים על הכתוב הנ"ל והמשך הפסוקים ואלו מעיקרי דבריו: ...האדם [צריך] שישוב ויתקן מה שפגם בחמשת חושים ויקבל עליו מעתה לקדשם ולטהרם, שיתקן חוש הראיה בבחינת 'עוצם עיניו מראות ברע' (ישעיהו ל"ג ט"ו)...והתקון לחוש הטעם הוא שירגיש האדם טוב טעם בדבורי תורה ותפלה שיהיו ערבים לחכו יותר מכל המטעמים שבעולם, כמו שכתוב (תהלים קי"ט ס"ו) טוב טעם ודעת למדני, שצריך האדם להתפלל מה' יתברך שיזכה להרגיש טוב טעם ודעת בתורה ותפלה...לכן צריך בעת שעוסק במצוות ובמעש"ט שיהיה באהבה וביראה אמיתיות...אבל אם הוא רק דרך מצות אנשים מלומדה ואינו משים על לבו שיהיה לו דחילו ורחימו...ואינו מתקן החמישה חושים הוא בבחינת ...פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו...שהגם שמדבר דבורי תורה ותפלה...כשהוא...בלי שום טעם וחיות אלהות, אז הוא בחינת פה להם ולא ידברו...וכשעושה [ברגילות ואינו משים על לבו]...בבחינת רגליהם ולא יהלכו...

ביאור נפלא לבקשת אנא ה' הושיעה נא בהלל

יש לבאר מה דבאמצע הלל אומרים בקשה ותפלה 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא' [תהלים קי"ח כ"ה]. דלכאורה יפלא שהרי פרקי הלל הם פרקי שבח והודאה, ומה ענין לכלול בתוך זה בקשות על ישועה והצלחה?!

תשובה נפלאה נמצא בספר משולחנו של רבי אליהו ברוך (פינקל) מראשי ישיבת מיר בירושלים. כך כתב בפרשת בשלח: ... עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות ט"ו ב')

...יש לבאר עפ"י פסוק בשיר השירים (ב' י') ענה דודי ואמר לי קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך. פירש רש"י שם וז"ל: ואמר לי, ע"י משה קומי לך, אעלה אתכם מעוני מצרים, עכ"ל. ולאחר מכן כתיב (שם ב' י"ב) עת הזמיר הגיע. פירש רש"י שם וז"ל: עת הזמיר הגיע, שהעופות נותנין זמר וקול ערב להולכי דרכים. וקול התור, כמשמעו תורים ובני יונה. דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן. עכ"ל.

ומבואר ברש"י, שמאחר וימי ניסן הם ימים של זמר העופות, משום כך רצה הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים בחודש ניסן. הרי לנו שהזמר והשירה היו הגורם ליציאת מצרים. וכן מפורש בפירוש השני ברש"י בשיר השירים וז"ל: עת הזמיר הגיע, שאתם עתידים לומר שירה על הים, עכ"ל. והיינו דמהאי טעמא הקב"ה עושה הנס בזכות השירה העתידה.

ולמדנו מזה יסוד, דהנה בפשוטו הנס הוא הסיבה והשירה היא התוצאה, אבל כאן נתחדש שאדרבה, השירה היא הסיבה והנס הוא התוצאה, שהנס בא בזמן השירה. ולכן חודש ניסן שהוא זמן שירה בעולם, זה גרם ליציאת מצרים. ויש בזה נופך חדש למה שאמרו חז"ל (ר"ה י"א ע"א) בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין ליגאל, שאין זה זמן בעלמא, אלא מאחר שחודש ניסן הוא זמן שכל הבריאה מתחדשת ואומרת שירה, זה עצמו גורם לנסים וישועה, דשירה הוא גורם לישועה,

[לפי יסוד זה ניתן ליישב את שאלתנו הראשונה על טעמה של בקשה באמצע ההלל]

אכן לפי הנ"ל נמצא שההלל הוא הגורם והסיבה לישועה, ולכן אין לך זמן ראוי לבקש ישועה והצלחה מן הקב"ה כמו זמן אמירת ההודאה והשבח שבהלל. והדברים מכוונים, דבאותו הפרק בהלל כמה פסוקים לפני 'אנא ה' הושיעה נא' מובא הפסוק שנאמר כאן בשירה 'עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה' [תהלים שם י"ד], שזה מלמדנו דהזמר הוא הגורם לישועה...ולכן אח"כ מבקשים 'אנא ה' הושיעה נא'. עכ"ל הרב אליהו פינקל זצ"ל.

רוממות האדם בעבודת ה'  יתברך

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה

במי מרום לגרי"מ חרל"פ זצ"ל (חלק י"ד ביאור תהלים) כתב:

היאוש מגדולות הוא תמיד שלא מדעת, ועוון היאוש מגדולת עצמו ותקון נשמתו, איננו קל מעוון היאוש מן הגאולה הכללית. יסוד הכל הוא להיות תמיד אזור בגבורה ובבטחון אמת, כי סוף סוף ינצח האמת את השקר ויזכה לקיים ולתקן כל מה שמוטל עליו, לדגול תמיד בשם ה' בדגל האומץ והגבורה. דוד המלך ע"ה ידע איך לבטא בטחונו האמיץ במאבקו עם הרשעה ואמר, לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה, כלומר שקר הוא דמיון השוא המטיל עלי יאוש, כי על אפה ועל חמתה של הרשעה לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה...עכ"ל הגרי"מ חרל"פ זצוק"ל.

 

נלקט ונערך בחסד ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב עש"ק מקץ שבת ר"ח וחנוכה תש"פ 0526514000