'ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה. ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר (תהלים קב, טו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא: דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר: צירוף אחר צירוף, שנאמר (ישעיהו ו, יג) "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער", תני רב יוסף: בזוזי ובזוזי דבזוזי. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב, כב) "כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם"' (כתובות קיא,ב-קיב,א). כך מסתיימת מסכת כתובות, מסביר תוס' את הסדר: 'דור שבן דוד בא. איידי דאיירי בברכת העולם הבא דהיינו לימות המשיח נקט לה נמי הכא. עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות כו'. לפי שרוצה לסיים בדבר טוב נקט לה הכא ולא קאמרה לעיל דאיירי בהני מילי'. נראה שבכוונה סיימו בדבר הקשור לשבח א"י, ולא בדבר טוב אחר, לא רק בגלל שבזה דובר קודם אלא גם  כדי לסיים כמו המשנה האחרונה במסכת שמדברת בשבח א"י: 'הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין. אחד האנשים ואחד הנשים' (ועוד גם נאמר עניין של ערך כספי של א"י: 'נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בארץ ישראל, נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא, נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל, נותן לה ממעות ארץ ישראל' [משנה כתובות ג,יא]). נראה שיש בגמ' רמז שהביאו עניין של קטיגוריא על ת"ח וגזרות ואבדון גדול בימות המשיח באמצע עניין של מעלת א"י כדי לומר שיש קשר בין הדברים, שמדוע יש קטגוריה על הת"ח ואף ניזוקים כ"ך? לכן מביאה הגמ' בהקשר של א"י, לומר שקשור לא"י. אולם מה הקשר? קודם לכן נאמר כמה חכמים היו מחבבים את א"י, עד כדי כך שהיו מנשקים את אבני א"י, ודואגים לארץ שתהיה מתוקנת, ואפילו מתגלגלים בעפרה ('ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה ... ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה' וכו'); ואף נזהרים שלא יהיה שום גילוי של טיפת קטרוג בהקשר לארץ, שלא יתקרבו לזה, שלכן היו זזים למקום הכי נוח מצד מזג האויר ('ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא'). זו הסיבה מדוע בא קטרוג כ"ך חמור על הת"ח בימות המשיח, שזה בגלל שלא נזהרים בכך (להבדיל מחז"ל שעשו כראוי). נראה שדבר זה קרה בשואה שהייתה גזרה קשה ואבדון רב, שזה בשל שלא רצו לעלות לארץ וליישבה (שלא כחילונים ודתיים שעלו לארץ באהבה רבה [כר' אבא] וייבשו ביצות ותיקנו את הארץ [כר' חנינא]), שלכן קודם לכן מובא על עלייתו של רבי זירא שפעל בכל כוחו לעלות כמה שיותר מהר לארץ שמא לא יזכה: 'רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר. אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו. אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה'. שזה רמז שכך היו צריכים לעשות הת"ח קודם השואה, לעלות כמה שיותר מהר לארץ ולא לחכות, שמא לא יזכו, כמו שאכן לא זכו לצערנו. (נראה שבדברי הצדוקי יש רמז משמים [שהכניסו לפיו] שזה קשור לתורה – שחובה להזדרז לעלות לארץ כמה שיותר מהר, כמו שהקדימו נעשה לנשמע בקבלת התורה; וכן נרמז שעיקר התורה זה בא"י [ספרי "עקב", מג], ולכן אוי למי שלא רוצה לעלות לא"י, וק"ו לת"ח שמגלים את התורה בעולם, שלכן זה קטרוג גדול מאוד על הת"ח שלא רוצים לעלות, ועוד קובעים זאת כאילו זה דין התורה [שגם זה רמז בדברי הצדוקי שקישר למתן תורה, באמירה שלא היה צריך ר"ז להזדרז, כעין רמז שמי שטוען כך בשם התורה זהו כעין דעה של הצדוקים ח"ו]). לכן לפני ואחרי הדברים של הגזרות הקשות והאבדון מובא: 'ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה, שנאמר (תהלים קב, טו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" ... אמר רב חייא בר אשי אמר רב: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב, כב) "כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם"', שהפס' של "כי רצו" וגו' מלמד שהגאולה באה ע"י שעולים לא"י: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). שיש גילוי של רצון לעליה לארץ בזמן הגאולה, וכן מתחילה הגאולה בפעולותינו לגאולת הארץ וישובה, שזהו גם הסיום שהאילנות סרק יתנו פירות, וממילא ק"ו העצי הפרי, שזה מתחיל להתגלות כשהארץ נותנת פירותיה (ואח"כ יגבר יותר לעתיד, עד שגם העצי סרק יתנו), שזהו 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), 'מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר' (רש"י). שבאים לארץ ופועלים ליישבה, ואז הארץ מתחילה להצמיח פירותיה, שזהו גילוי של התחלת הגאולה, שבזה נרמז מהו הטעם שיש גזרה קשה על ת"ח בזמן הגאולה, שזה בשל שאז צריך לעלות לארץ וליישבה והם מנעו זאת ולכן הייתה גזרה קשה ואבדון רח"ל. אולי גם רמז שמי שיהיה בא"י לא ינזק מהגזרות, שלא עליו תהיה הקטיגוריא. אולי זהו הסיום של מסכת כתובות, כרמז שגם כשיש צרה ח"ו, שזה נראה כעין גירושין, (שה' מרחיקנו ממנו רח"ל) כאילו ה' גרשנו ממנו ח"ו, בכ"ז ה' עדיין ממשיך לדאוג לנו, כמו הגרוש שמשלם כתובה לגרושתו שכך יש לה כסף להסתדר, כך אע"פ שהייתה גזרה קשה בכ"ז לא הצליחו להשמידנו כמו שתכננו. מתוך העפר קמנו והתחזקנו, עלינו לארץ והקמנו אותה, ארץ לתפארת. אשרינו שאנו חיים בארץ ומיישבים אותה, והיא פורחת, יהי רצון שתושלם גאולתנו בקרוב ממש וירבה גילוי שם ה' בעולם, ונשוב בתשובה שלמה כראוי, ונהיה דבוקים בה' בשלמות, ויראו כולם את אהבתנו הגדולה, כאהבת בעל ואשה: "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב,יח).