בין דיבור לשיחה
ב"ה - מקורות בסוף הדף.
דיבור או שיחה?
דיבור ושיחה נחשבים בימינו מילים נרדפות. אמנם בימי קדם היה בניהן הבדל.
מדוע זה חשוב? מסתבר שמשפטים דומים מקבלים משמעויות שונות כאשר מבינים היטב מה כתוב בהם. הבנת משמעות המילים הכרחית כדי להבין משפטים לעומקם.
למשל הביטוי 'מצא חן בעיני' יש להעמיק בו הרבה. שאלו רבים מדוע הביטוי מנוסח הפוך ממשמעו?. "ונוח מצא חן בעיני ה'" כך נאמר בתורה, והכוונה שה' אהב את נוח. כנראה שזה בזכות שה' מצא בנוח דברים טובים ומלאים חן. אז מדוע זה מנוח שנוח מצא חן בעיניים של ה'? איזה עיניים יש לה' ומה בדיוק החן שנוח מצא שם?. תשובות שונות נאמרו בדבר ולא נאריך כאן והסקרן יחפש בעצמו.
לעניינו ארצה להבין את ההבדל בין דיבור לשיחה. ואולי נלמד דבר או שניים על הצורת התקשורת שלנו עם הסביבה, מתוך העמקה בכך. משנה במסכת סוכה, מספר על שיחתו של חכם גדול ושמו רבן גמליאל.
משנה סוכה דף כא: ישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו.
אמר ר' יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר.
אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו
המשנה מדברת על הלכות סוכה, ומורה דין הלכתי, שאסור לישון תחת מיטה בליל סוכות, כיוון שלא נחשב שישן ברשות הסוכה. רבן גמליאל מספר על עבדו – טבי, שהיה נשן תחת המיטה בסוכות כדי לפנות מקום לשאר האורחים (כך מוסבר בתלמוד הירושלמי). רבן גמליאל התבדח ואמר לחבריו, ראו כמה טבי חכם. הוא יודע שעבדים אינם חייבים במצוות סוכה, וגם יודע שמי שישן תחת הסוכה נחשב כאילו לא קיים מצוות סוכה. לכן כדי שיוכל מצד אחד להיות בסוכה יחד עם כולם, מצד שני להראות לנו שהוא יודע שהוא פטור מהמצווה, הוא ישן תחת המיטה ובכך נחשב כאילו לא נמצא כלל בסוכה.
דברי רבן גמליאל היו דברי צחוק ובדיחה, כמו אבא שרואה את הבן שלו משחק עם החשמל של הטלוויזיה, אז אומר לאישתו, תראי את עוז הקטן, הוא יודע שמחיר החשמל עלה ולכן הוא מוציא את השקע של הטלווזיה כדי לחסוך. הבדיחה היא על חשבון הילד, אך היא איננה משפילה אותו, אלא מיחסת לו ידיעות שאיננו יודע, ובכך נותנת פרשנות עמוקה יותר למעשיו. במקום שנתייחס לילד שמשחק עם שקבל החשמלי, כילד שרק עושה מעשי שובבות, אנחנו מייחסים לו בבדיחות הדעת, מעשה שנועד לחסוך חשמל בגלל יוקר המחייה.
אמנם זו בדיחה, אך האם אפשר ללמוד ממנה עוד משהו?. אומרת הגמרא שמתייחסת לסיפור זה.
"אמר ר' שמעון: משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים - למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה, ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו".
ר' שמעון אומר שמי שהקשיב לבדיחה של רבן גמליאל כבדיחה בלבד, הפסיד. שהוא הקשיב היטב לדבריו ולמד מכך דבר הלכה. מדוע הוא מתייחס ברצינות למה שאמר, הרי זו רק בדיחה? התשובה היא שכל אדם מדבר את עולמו הפנימי. חוש ההומור שלנו משקף הרבה מי אנחנו, ומתוך בדיחותינו נוכל להכיר הרבה אילו יסודות נפשיים קיימים בתוכנו. בעבר קרב גלדיאטורים היה שעשוע אצל עמי אירופה, ועד היום קרב תרנגולים או האבקות בוץ נחשב אצל חלק מבני האדם כבידור. התבוננות פסיכולוגית שטחית ביותר, תוכל להגיע לכמה מסקנות על תרבויות מסוג זה.
אמנם אצל אדם תורני וחכם כמו רבן גמליאל, שכל עולמו שטוף בתורה הלכה וחכמה, גם דברי הבידור שהוא אומר בזמן הסעודה, מקורם בעולמו התורני. אדם שישב בקרבתו ויאזין לדבריו והנהגותיו, יוכל ללמוד הרבה דברים על תורתו של גבן גמליאל. לפעמים דווקא התנהגות סתמית, לא מתוכננת מלמד על האדם יותר מאשר דברים מכוונים. ר' שמעון שמע והקשיב היטב, ולמד מתוך הבדיחה כמה כללים ודינים בהלכה. כמו שאבא שהשתעשע על חשבון החשמל שהבן שלו מודאג ממנו, אפשר לשמוע משיחתו שהחשמל כיום ביוקר, אחרת לא היה מקום לבדיחה כזו.
כשם שר' שמעון האזין לדבריו של ר' גמליאל ולממד ממנו דבר חכמה, גם הכמרא מאזינה לניסוחו של ר' שמעון ולומדת ממנו דבר חכמה. ר' שמעון מתנסח בביטוי "משיחתו של ר' גמליאל". מיד שואלת הגמרא: " ולימא מדבריו של רבן גמליאל" (מדוע לא אמר מדבריו של ר' גמליאל?) הגמרא רוצה להבין מדוע ר' שמעון דייק לומר את הפועל שיחה, ולא את הפועל דיבור. ועונה על השאלה: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן" (מילה של דברך אגב השמיע לנו) כלומר שר' שמעון ראה בדבריו של ר' גמליאל דברים של דרך אגב, ולא דברים מתוכננים, לכן קרא להם שיחה. ר' גמליאל לא אמר דברים שחשב עליהם וניסח אותם בקפדנות, אלא אמר דברים של שעשוע שעלו בראשו מבלי תכנון. דיבר כזה נקרא שיחה בעלמא, ואפשר היה לחשוב שדיבורים כאלה אינם חשובים כל כך ואי אפשר להאזין להם ולדלות מהם פניני חכמה. לכן דייק ר' שמעון בדבריו, ואמר שאפילו משיחתו של ר' גמלאיל אפשר ללמוד דבר הלכה. לא רק דברי חכמה אלא דברים של הלכה, שנחשבים בעיני חכמים כמצוות התורה ממש. למרות שר' גמליאל אמר זאת בהיסח הדעת, כיוון שיצאו מפיו של אדם שכולו תורה, גם דברים שנשמעים סתמיים, גם מהם אפשר ללמוד דבר תורה עמוק ואמיתי.
הגמרא מבססת את מסקנתה מדבריו של חכם שאמר מאמר מקביל:
"כמו שאמר רב (שם חכם): מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד? שנאמר {תהילים א-ג} ועלהו לא יבול"
החכם רב שאל, כיצד למדתי שאפילו שיחתם של תלמידים חכמים צריכה לימוד והקשבה מעמיקה, ואפשר באמת ללמוד ממנה דברי חכמה והלכה? מזה שכתוב שעלהו לא יבול. מדובר בפרק תהילים הזה על אדם צדיק וחכם, הוא נמשל לעץ ששתול על נהר מים. כמו שעץ כזה מצליח לגדול ולפרוח,ואפילו עליו הקטנים מתפתחים וירוקים. כך גם צדיקים גדולים, כל מעשיהם הקטנים ביותר הם ישרים טובים וחכמים. נראה שעומק הדרשה מתבססת על כך שעלים מתקיימים על ענפי האילן, כיוון שהעץ ממשיך ונותן להם מים ומינרלים החיוניים לקיומם, את המשאבים הללו העץ לוקח מהשורשים.
יוצא שהעלים בראש האילן יונקים ומקבלים את חיותם מהשורש שבאדמה. בתקופות של שלכת העץ מבטל את ההקצאה ובכך העלה נושר. אבל ישנם עצים שממשיכים לקיים את העלים ולהשקות אותם מנוזלים ששאבו בשורשים כל ימות השנה. כאלו הצדיקים, כמו עצי העד שירוקים כל השנה - אפילו עלים קטנים שלהם יונקים את מזונם מהשורש. בנמשל, גם דברים של שחוק ובדיחה שאומרים חכמים, גם הם יוצאים מתוך השורשים הרוחניים העמוקים שהצדיקים אחוזים בהם. אפילו מילה קטנה שאמרו בהיסח הדעת, מקורה בשורש עמוק ואמיתי.
למדנו אם כן, שיש הבדל בין דיבור לשיחה. שיחה היא דיבור שקשור לשחוק ושעשוע, שלא נאמרים מתוך מחשבה או שיקול דעת. השיחה נמשלה לעלה של עץ, אצל רוב בני האדם העלים מנותקים מהשורש, ולכן בזמן שלכת הם נושרים, כי הם לא מחוברים היטב למקור החיים של העץ. אבל אצל צדיקים העלים נובעים מתוך שורשיו של האדם, ולא נושרים לעולם, לכן גם דברים של הבל ושטות אצל צדיקים מלאים תוכן רוחני עמוק. אצל אנשים רגילים כמוני, דברי שיחה אינם עמוקים ומשמעותיים, אלא קושרים לצדדים הרדודים יותר של האישיות שלי.
כמובן שיש מקום בחיים גם לדברי שיחה, אך צריך לשמור על מינון נכון וגם להקפיד על הקשר נכון. לפעמים צריך להקפיד על דיבור רציני ולא על שיחה היתולית. מעניין להצביע על הדמיון בין המילה שיחה למילה שחוק. ארצה לציין שמדברינו מתברר שההבדל בין דיבור לשחוק היה ברור ומוכר לדוברי העברית בדור של חז"ל, בערך כמו שיש לנו הבדל היום בין להגיד למישהו "תלך" לעומת להגיד לו "תסתלק" למרות שבימי השנה אלו ביטויים בעלי משמעות שווה לחלוטין, רק שתלך בעברית בעוד שתסתלק זה בארמית (ס.ל.ק זה לך בארמית). אמנם בימינו יש להבדל בין המילים משמעות קריטית.
על פי הסבר זה נסה לבאר משנה לא פשוטה בפרקי אבות.
"אל תרבה שיחה עם האישה. באישתו אמרו, קל וחומר באשת חברו" (אבות א,ד) הפירוש השטחי והמוטעה של משנה זו אומר שלא טוב לדבר עם אישתי יותר מדי, ובוודאי שלא לדבר עם אישה של חברי.
אמנם אם נדייק בלשון המשנה נראה שאמרו שלא ירבה שיחה עם אישתו. וכפי דברינו פירוש הדבר שלא טוב לדבר יותר מדי דברי צחוק ושעשוע עם אישתי, ובוודאי שלא אם אישה של חברי. וכך אכן מסביר פרשן המשנה רבי עובדיה ברטנורא, ששחוק מלשון קלות ראש.
אמנם עדיין הדברים לא ברורים, מדוע יש צורך להגיד לנו הוראה כזו, ומדוע באמת זה רע להרבות בדברי שיחה וצחוק בבית?. נראה לדעתי שהתשובה ברורה, והיא באה להסביר לנו עקרון מהותי על היחס בין המינים, ועל האופן שבו עליו להתקיים. לא סתם השליכו את דברי החכם שנאמרו במקור על אישתו, גם על שאר הנשים בעולם. החכמים הבינו שהדברים באים לעצב לנו את היחס למין השני. ונכון הדבר גם לנשים, שלא ירבו שיחה עם גברים אפילו לא עם בעלה. ונסביר.
בוודאי מוכרת התופעה, של גברים ונשים פלרטטנים.
כוונתי לאנשים שיכולים להיות אנשים רציניים מאוד, ולדברי דברים של הגיון וחכמה עם חבריהם, אך ברגע שנכנסת לחדר בחורה, הבן אדם משתנה מקצה לקצה. הוא הופך לליצן חצר, שנון, מספר סיפורים ושחצן בצורה קיצונית. יתכן שהוא אוהב את אישתו מאוד, ואין לו שום כוונות רומנטיות כלפי הבחורה הזו, אבל משהו השתנה אצלו ברגע שהיא נכנסה לחדר. במקרה הקשה יותר, הוא ינסה לדבר איתה ולהרבות איתה תקשורת מילולית פיזית ובמבט.
זו תופעה מוכרת מאוד לצערי, ויתכן שלא רק בימינו. יש משהו בנפש האדם, שגורם לו להתנהג בצורה שונה מאוד ליד בני המין השני, ובדרך כלל זו בדרך תיאטרלית והיתולית, שמנסה למשוך תשומת לב והבליט את מעלותי. מטרתו היא לעשות רושם על האישה, ומרגע שהיא נכנסה לחדש כמעט כל דבריו הופכים מדיבור לשיחה, כלומר מדברים שקשורים לנפש ולשכל של האדם, לדברי הבל ושעשוע.
אמנם יש מקום לדברי שעשוע בחיים, אבל הקשר הפתאומי בין מעבר לשיחת הוואי, לבין כניסתה של הבחורה לחדר הוא הבעיה.
דבר זה מראה על היחס העקום שיש לאנשים מסוג זה על מבנות המין השני. הוא רואה אותם כדמויות שצריך להרשים אותן, להצחיק אותן, למשוך את תשומת ליבן כדי לקבל מהן יחס אוהד וחיבה. הרבה פעמים הביטחון העצמי של אדם זה יהיה תלוי מאוד ביחסן של בנות המין השני.
אפשר להסביר הרבה את הקלקול שיש בעמדה זו, אבל אני חושב שהדברים מובנים מאוד.
חכמים רצו להסביר לנו שזה יחס רע מאוד, משפיל ורדוד ביותר. במקום שיהיה קשר של עומק ולחכמה בין המינים (בגבולות הצניעות וההלכה), יחס זה מעמיד את הקשר בין גברים לנשים בצורה יצרית ורדודה ביותר. שלא לדבר על התוצאות החמורות שיש לזה על חיי המשפחה של זוגות נשואים.
ובעניין זה צריך להסביר גם מדוע לא להרבות בשיחה עם אישתו.
אם הסברנו שיחסים של שיחה, הם יחסים שמבוססים על תשומת לב, עשיית רושם ופוזות. נכון הדבר גם בתוך ביתו של אדם. במקומות רבים בתלמוד הביטוי 'שיחה' בתוך הזוגיות קשור גם לחיי האישות של הזוג (כלומר הזיווג). השיחה נועדה לעורר את הזוג אחד לשני, להביא את הקשר לרעננות כזו שיהיה כיף להיות ביחד.
השיחה חשובה מאוד בזוגיות, כיוון שטוב שאדם יחזר אחרי אישתו והאישה אחרי בעלה, יעשו רושם חיובי אחד על השני, ובכך יעוררו לגילויי אהבה נעימים. אך האם זה המימד היחיד של חיי נישואין? האם זוגיות היא בעיקר פלטפורמה לשני אנשים להיות ביחד בכיף ושעשוע. לקיים יחיסים בהתלהבות, וללטף אחד את השני כל היום? זה בוודאי גורם חשוב בנשואין, אבל האם זה כל מה שיש? האם זה העיקר הכמותי והאיכותי של הקשר?.
אצל זוגות של נערים הקשר נראה הרבה פעמים בצורה כזו – שני נשאי-הורמונים שמצאו מקום משותף להגשים את החלומות הבהמיים שלהם.
אין זו דרכה של התורה באהבת איש ואישה. חכמים מדריכים אותנו לקדש ולרומם את הקשר המותר. זה שהתחתנו כדת וכדין לא אומר שיש להזניח את איכותו של הקשר, אהבה צריכה להיות עמוקה, רצינית – מדברת. בין בני זוג צריך בעיקר להתקיים דיבור ומעט שיחה, הרבה דברי תוכן ומעט דברי הבל. הגדרנו שדיבור הוא דבר במבטה את נפשו את אדם ואת רצונו, אלו מילים שנאמרים במודעות ומחשבה. התקשורת הזוגית צריכה להיות מודעת, לשקף את שאדם מרגיש, לחשוף את רגשותיו ומחשבותיו, עם הרבה כנות ושיתוף. השיחה היא קצת מתחמקת, במקום לספר מה אתה מרגיש וחושב באמת אתה מספר בחידה או אומר משפט טיפשי של פוצי מוצי.
נסכם.
חכמינו דייקו בלשונם מאוד, ולא נמצא מקום בלשון חכמים שהביטוי שיחה שימשה לדיבור רציני מושכל, אלא להפך, תמיד ההקשר מוכיח שעוסקים במילים חסרי מחשבה ומשמעות.
אמנם אצל אנשים עמוקים וקדושים במיוחד, הרבה פעמים גם דברים אלו נובעים ממקור עליון, אך אצל רוב אנשי העולם השיחה מבטאת את הצד השטותי וקטן יותר שבאישיות, זה שלא מודרך על ידי השכל.
בחיי האדם יש מקום לשחוק ושיחה עם חברים וידידים, אך במידה ראויה והקשר מתאים, שלא נהפוך לאנשים ליצנים שלא מסוגלים להגיד מילה שלא בצחוק וציניות.
בחיי הזוגיות יש מקום חושב לשיחה, בעיקר כדי לשמור על הכיף והרעננות של הקשר, במיוחד בהקשר המיני של חיי האישות. אך ראו לנכון לסייג שלא להרבות יותר מדי, כיוון שבנוסך לצד החוויתי של הקשר הזוגי, עיקר הקשר הוא החיבור הנפשי העמוק והכנה, והדיבור הרציני והשכלי שמאפשר דיון אמיתי ושיתוף מודע אחד לשני.
מה גם שמוסד הנישואין איננו רק פלטפורמה לשעשועים, אלא חממה לתיקון האדם והעולם על ידי חיים של אידיאל ואמת (בכך יש להרחיב במאמר נפרד כי אין כאן מקום להאריך). לכן השיחה מקומה מוגבל אך חשוב, ויש חשיבות להיות מודעים לעניין ולתת את ליבנו לכך.
אמנם עם בנות ונשים אחרות אין מקום לשיחה כלל. גם בגלל שאין זה צנוע שאדם יפלרטט עם אישה אחרת, ויש בכך פגיעה קשה לייחודיותה של אישתו. וגם ברמה הציבורית, יש להימנע מהפיכת הקשר בין המינים לשעשוע שמקיים את עצמו, על ידי רדיפה ומשיכה הדדית. כל אדם מושך תשומת לב לעצמו ומנסה להפוך את החיים למין משחק של ציד ומשיכה בין מגדר למגדר. זו דרך עקומה ומלאה אסונות, ובנוסף הופכת את היחס למין השני כשעשוע ורדוד ולא כדבר רציני כמו בני אדם.
לעולם אל ירבה שיחה עם האישה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו.
גמרא: תניא אמר ר' שמעון משיחתו של רבן גמליאל למדנו שני דברים למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו ולימא מדבריו של רבן גמליאל מילתא אגב אורחיה קמ''ל
רש"י : משיחתו. לשון שיחת חולין ושמחה: מלתא. חדתא אגב אורחיה דאזיל לאשמועינן שני דברים שלמדנו הולך בלשונו בדבר שתוכל להבין בו דבר חידוש דאי אמרת מדבריו לא שמעינן מינה שתהא שיחת חולין צריכה ליתן לב ללומדה אבל השתא אשמעינן דצריך להטות אוזן אף לשיחתן שאף היא סופה להבין בה דבר תורה מדבריו משמע דברי תורה שהוא מתכוין ללמדן לתלמידים: צריכה לימוד. צריך לשומעם שיתנו להן לב: ועלהו. דבר קל שבו:
ר' חננאל עלי העץ קרויים שיח.
