למן היום בו גלינו לארצנו ולכל אורך הדורות שעברו מאז, עיני כל ישראל 

נשואות לבית המקדש, בכל תפילה ובקשה אנו מביעים את ייחולנו לבניינו 

המחודש ולהשבת עבודת הקרבנות למקומה במהרה, שכן כפי שלימדונו חז"ל, 

קיומו של בית המקדש ועבודת הקרבנות שנעשתה בו השפיעה על כל מהלך 

החיים של עמנו, הן מבחינת כפרת העוונות והן מבחינת השפע והברכה שירדו 

לעולם בזכותם.

אמנם כבר למדנו מפי נעים זמירות ישראל "כי לא יטוש ד' עמו" )תהלים צד 

יד(, מחובתנו לדעת כי גם כיום, ברחמיו הגדולים לא עזבנו הקב"ה, ותחת עבודת 

הקרבנות שעמדה לזכותנו בזמן שבית המקדש היה קיים, העמיד לנו הקב"ה את 

עבודת התפילה שביכולתה לעמוד לנו לזכות למחילת עוון ולהשפיע שפע טוב 

ורחמים עלינו ועל העולם כולו.

וכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה )ילק"ש הושע רמז תקלג( על הפסוק )הושע 

יד ג( "ונשלמה פרים שפתינו": "מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך? 

שפתיים שאנו מתפללים לפניך! עוד אמרו חז"ל ב'ספרי' )דברים פר' מא(: 

"כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כן תפילה קרויה 

עבודה".

בפרק ראשון מהלכות תפילה מבאר הרמב"ם את 

סדר התפילות בהתאם לעבודת הקרבנות, על פי דברי 

חז"ל )ברכות כו ב(: תפילת שחרית נתקנה כנגד תמיד 

של שחר; תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים; 

תפילת ערבית כנגד איברי הקרבנות שהיו מתעכלים 

במשך כל הלילה; ובימים מיוחדים בהם הקריבו קרבן 

מוסף, אף אנו מוסיפים כנגדו את תפילת מוסף.

גדולה תפילה יותר מן הקרבנות

אם סברנו עד עתה כי התפילה היא רק 'תחליף' 

לעבודת הקרבנות, והיא עומדת בדרגה פחותה מהם, 

הרי שמדברי חז"ל נראה שמבחינות מסוימות מעלת 

התפילה עולה על מעלת הקרבנות, כפי שאמר רבי 

אלעזר במסכת ברכות )לב ב(: "גדולה תפילה יותר 

מן הקרבנות". כך גם מובא במדרש תנחומא )וירא א(: 

"אמר להן הקב"ה לישראל הוו זהירין בתפילה שאין 

מידה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות".

ובאמת יש מקום להבין, כיצד ניתן לומר על התפילה העומדת במקום הקרבנות, 

שמעלתה גדולה מהם? 

בביאור הדברים כתב בספר 'אור החמה' )ברכות שם( שאין הכוונה שהתפילה 

חשובה יותר מן הקרבנות, אלא שמעלתה המיוחדת היא בכך שהיא מועילה 

גם במקום שאין הקרבנות מועילים, כפי שנוכל לראות מתוך מספר דוגמאות 

העולות מדברי המפרשים:

א. הקרבן מכפר רק על עבירה שנעשתה בשוגג, אך התפילה מועילה לכפר אף 

על המזיד )רבינו יונה ברכות לב ב(. ב. בהבאת הקרבן משפיע האדם שפע ברכה 

רק עבורו, אך כאשר הוא מתפלל, כיון שנוסח התפילה נתקן בלשון רבים ]ראה 

ברכות ל א[, הרי הוא כולל עצמו עם כלל העולם בתפילתו, ועל ידו נשפעת 

ברכה לכלל אנשי העולם, נמצא שהוא מיטיב אף עם זולתו )'שיר מעון' 

]להג"ר שמעון סופר מערלוי[ באגדות הש"ס , נדפס בסוף ספר תורת 

משה השלם ח"ה(. ג. קרבן יכול להיפסל אם נמצא בו מום, אך 

בתפילה מום אינו פוסל )אור החמה שם(.

עניית אמן יהא שמיה רבה

על נקודה נפלאה האיר מרן ה'חתם סופר' באחת מדרשותיו )דרשות חת"ס 

שבת שובה(, לדבריו יתכן לומר שעניית 'אמן יהא שמיה רבה' אף היא גדולה 

לפני הקב"ה יותר מעבודת הקרבנות. שכן בגמרא )ברכות ג א( מובא: "בשעה 

שישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונים 'יהא שמיה הגדול מבורך', 

מנענע הקב"ה בראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו, מה לו לאב 

שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

וביאר ה'חתם סופר': כידוע, תכלית עבודת הקרבנות היא שיעלה נחת רוח לפניו 

יתברך בכך שישראל עושים רצונו )ראה רש"י ויקרא א ט(. אמנם גם כיום, 

בהיותנו בחשכת הגלות, ניתנה בידינו אפשרות נפלאה לגרום נחת רוח לבורא 

יתברך, שבעת שאיש יהודי נכנס לבית הכנסת, תוך התעלמות מכל הקשיים 

והצרות העוברים עליו בסיבת הגלות, ועונה בקול רם "אמן יהא שמיה רבה", אין 

להקב"ה נחת רוח גדולה מזו, שבכך נראה שבניו דבוקים בו למרות כל הקשיים.

הקב"ה אף יותר מנחת הרוח של הקרבנות, שכן ערכו ייתכן, כותב ה'חתם סופר', שנחת רוח זו גדולה לפני 

של דבר הנעשה מתוך קושי, גדול יותר משל דבר 

הנעשה מתוך הרחבת הדעת, לכן ערכה של עניית 

אמן יהא שמיה רבה בגלות, גדולה מעבודת הקרבנות 

שנעשתה בזמן שבית המקדש היה קיים, עת עמדו 

ישראל על מכונם בשלווה וברגיעה.

לפיכך אמרו חז"ל שכשישראל עונים 'יהא שמיה 

רבא' אומר הקב"ה 'מה לו לאב שהגלה את בניו', 

כביכול הקב"ה לא חסר דבר מכך שישראל בגלות, 

שכן את אותה נחת רוח שגרמו לו הקרבנות, גורמת 

לו עתה עניית אמן יהא שמיה רבה. אולם עם ישראל 

בודאי הפסיד מן הגלות, שכן עבודת הקרבנות 

הורידה שפע טובה לעולם, וטובה זו חסרה לנו בגלות, 

לכן "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

בעל 'שבט מוסר' בספרו 'מדרש האיתמרי – מנחת 

אליהו' )פרק לא( אף הוא תמה בדברי הגמרא: מדוע 

דווקא עניית אמן גורמת כזו נחת רוח להקב"ה, ומדוע 

דווקא אז נזכר הוא בצער הגלות? 

ו ַ מבאר: בפרשת האזינו מתייחס הכתוב לעתיד לבוא על עם ישראל: "וּי ֶ ֹאמר 

ּ י דוֹ ר תְהֻּפ ֵ כֹת ה ָּמ ָּה בִנ ֵ ים לֹא אֻמ ָּ ן בם", ואמרו חז"ל )ספרי 

ֶ ...אְרֶא ָה מ ַה אֲחִרָית ּם כִ ַ

האזינו שכ( שבפסוק זה רמזה התורה על חטאם של בני ישראל בדור החורבן 

– שלא ענו אמן אחר דברי הנביאים בשעה שהיו מברכים אותם, שהקב"ה היה 

אומר להם )ירמיה יא ה(: "למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם 

לתת להם ארץ זבת חלב ודבש", ולא היה אחד מהם שפתח פיו וענה על כך אמן, 

עד שבא ירמיהו הנביא וענה אמן, שנאמר )שם( "ואען ואומר אמן ה'".

לפי זה נוכל להבין מפני מה מתנחם הקב"ה על הגלות דווקא בשעה ששומע את 

ישראל עונים אמן, משום שבעניית אמן זו הרי הם מתקנים את חטאם של בני 

דור החורבן, שלא ענו אמן אחר הברכה.

הנהגת המתפלל ככהן בעבודתו

להשוואה בין התפילה לקרבנות ישנם מספר השפעות הלכתיות, כפי 

שפסק השולחן ערוך )או"ח צח ד( שכיון שהתפילה היא במקום