פרשת השבוע שעברה - פרשת "בלק" מסיימת בצורה טרגית ביותר. לאחר הנפילה הכואבת של בני ישראל עם בנות מואב פורצת מגיפה ובה מתים 24,000 איש ממחנה ישראל. המגיפה מסתיימת רק לאחר שפינחס מוקיע את נשיא שמעון והמדיינית שעימו. פרשת השבוע מתחילה בברית המיוחדת ובהבטחה האלוקית שמקבל פינחס מאת בורא עולם. ה' אומר למשה שהוא נותן לפינחס "ברית שלום", ושהמעשה שעשה מוכיח שוב שהוא ראוי לכהונה הגדולה. סיפור זה תמוה ביותר. מעשהו של פינחס אולי היה צודק, אך כיצד ניתן לומר שזהו מעשה "שלום"? ובנוסף, הכהונה הגדולה היא תפקיד של אהבה וחיבה, וכיצד מעשהו הקיצוני והחריג של פינחס מעיד על התאמה לכהונה?

לעיתים אנו טועים בהבנת המושג "שלום". בתפיסת העולם המודרנית - העולם מתחלק בין מחרחרי מלחמה לשוחרי שלום. מונח זה מתחבר במחשבתנו עם וותרנות, כניעה ורפיסות. לפי ראיית עולם זו, איש השלום הינו אדם המוכן להתפשר על ערכיו, איש המסכים לרמוס את כבודו העצמי עד עפר ואף רואה בכך חשיבות ומעלה. הבנה דומה אנו מייחסים גם לברכות. אנו חושבים כי ברכה לאדם אחר נעשית מתוך התעלמות מאישיותו, לפי סברה זו – לצורך ברכה אנו צריכים לשכוח את כל התכונות הפחותות והמעשים הרעים שהאדם עשה.

היהדות רואה זו בצורה שונה לחלוטין. שלום ושלימות – מילים דומות הן, לשתיהן משמעות דומה הקשורה זו בזו. התורה מלמדת אותו ששלום אינו ויתור. שלום הוא המצב האידיאלי, זמן בו כל דבר מקבל את מקומו הראוי לו, וכל אדם ואדם מגלם את תפקידו בשלמות. שלום אינו נעשה מתוך התעלמות מבעיות וקשיים, הוא מגיע על ידי פתרונם.

כשביארנו את הברכות של יעקב לבניו, הבאנו את הנקודה העמוקה העומדת מאחורי הברכות. הרצון לברך אדם אינו יכול להגיע מתוך התעלמות מאישיותו. ברכה אינה מסתירה את חסרונותיו של האדם, אינה רואה אותו כמושלם, אלא מסתכלת עליו כאחד הצריך לעבור תיקון. ייתר על כן, "השקפת העולם המברכת" מאמינה ביכולת האדם להשתפר, ומוכנה אף להתאמץ לשם כך.

בכל דור ודור עמדו כוהנים לברך את הציבור. לפני הברכה אומר הכהן: "...וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". ההלכה אף מציינת שכהן שרצח את הנפש או לחלופין כהן הנמצא בריב עם אדם מהקהל אינו יכול לברך. האהבה העצומה והפנימית לבני ישראל עומדת בלב ליבה של ברכת הכוהנים. אולם, אהבה זו אינה מקלקלת את השורה. ברכת-אהבה זו אינה מגיעה מנקודה השוכחת את מקומם הנוכחי של המתברכים, אלא מאמינה ביכולת ובצורך שלהם להמשיך ולהתקדם.

גדלותו ועוצמתו של פינחס היו בכך שידע להיכנס במקום הנכון, לקחת את האנשים ולהרים אותם. מצד אחד - לא להסתיר דברים ולטאטא אותם מתחת לשטיח, ומצד שני – לקחת אחריות ולא להתייאש. לפעול! להציל! לשנות!

בסופה של פרשת "מסעי" מלמדת אותנו התורה על דיני עיר מקלט. אדם הרוצח יהודי אחר בשוגג, בורח לעיר המקלט ונמצא בה עד מות הכהן הגדול. שאלה מתבקשת היא מה קשור הכהן הגדול לפשעו של הרוצח, אלא – שהתורה מחנכת אותנו ליסוד חשוב מאין כמותו. אומרת לנו התורה כי לכוהן הגדול ישנה אחריות לרמתו הרוחנית של עם ישראל. אחריות אישית ממש על כל יהודי ויהודי, עד כדי כך שרק כשהוא ימות הם משוחררים. מותו של הכהן מסמל את סיומו של עידן חינוך מסוים, ומעבר לעידן חינוך חדש. כל כהן נושא בעול ובאחריות על כל הפשעים והעברות שעם ישראל עושה בזמן שהוא מכהן.

לפי דברינו אלה, השאלות מתורצות מאליהם. מעשהו של פינחס היה אכן מעשה שלום, והוא זה המבטיח לו כהונת עולם, מעניק לו את הזכות והחובה לברך את עם ה' ולקחת אחריות אישית על מצבו הרוחני.

לקח גדול לוקחים אנו מפרשה זו, למדים אנו על אהבה אמיתית – אהבה היודעת לשים אצבע על חסרונותיו של האהוב - מצד אחד, ומפרגנת לו ומעודדת אותו מצד שני. מבינים אנו את עניינה של ברכה אמיתית ואת מקומו של השלום. אם ניקח עקרונות אלו וניישם אותם לחיינו אנו: כחברים, כהורים, כבני זוג וכבני אדם – נזכה לעולם טוב יותר.