נתקלים אנו בפרשתנו במפגש מדהים. בפרשת "בלק" אותה נקרא השבת בעז"ה אנו רואים את הבדלים התהומיים בין נביא ה' – משה, לנביא האומות – בלעם. בלעם, עליו מעידים חכמנו זכרונם לברכה שהיה שקול למשה בדרגת נבואתו, ומשה – העניו מכל אדם. בלעם אשר זוכה לדרגת הנבואה הגבוהה ביותר – מצד אחד, ומתנהג בחוסר צניעות ומוסריות עם בהמתו – מצד שני. לעומתו, משה – משה העניו מכל אדם, שהסכים למחות את שמו בשביל עם ישראל ולא לקח מעולם תמורה כלשהיא מאדם. פער משמעותי זה הוא סיבת ההבדל בין שני הנביאים.

בלעם מראה לנו תמונה של איש רוח העולה במעלות הרוחניות, ואילו גופו נשאר משועבד ליצריו האפלים ביותר. מחשבותיו נעלות ומרקיעות שחקים, ומעשיו חדורי חולשות בהמתיות מתועבות. תיאור זה אינו זר לנו. מבין גדולי הפילוסופים היו אנשים מושחתים במידותיהם האישיות. אין שום ערך להשגה רוחנית עליונה, להבנה גדולה בתורת הנפש ובפילוסופיה של היקום כשהן נמצאות בתוכה של אישיות מושחתת. מחשבתו של אדם, רחבה ככל שתהיה ומקיפה ככל שתהיה – אם אינה מגיעה לביטוי באמצעות מעשים נעלים, הריהי תלושה ופחותה, מעורפלת וחסרת משמעות.

על ליבנו נכתוב את המסר העצום מפרשייה זו. נתבונן בצורך ובחיוב לקשר את העיסוק והדיבור הרוחני הנעלה, יחד עם מעשים טובים ומתאימים, אך ורק אז – השגותינו ומעלותינו חשובות הן וראויות להערצה.