על צביעות ודו-פרצופיות                                                                                                                                                     

רבי מאיר מפרמישלאן בהתייחסותו לפרשה התמקד בהבדל בין בלק ובלעם. ברור לכל ששניהם היו רשעים ושונאי ישראל,  אולם בלעם היה הגדול שבהם, והסיבה שנקראה הפרשה על שמו של בלק ולא על שם בלעם, למרות שרוב הפרשה עוסקת בו, היא מפני שבלק היה גוי "הגון" בעצם העובדה שהוא לא העמיד פנים ולא הסתיר את שנאתו לישראל. להבדיל מבלק, בלעם שהיה דו-פרצופי, אחד בפה ואחד בלב, דיבר על ישראל בלשון כפולה ודו-משמעית והסתיר את שנאתו בים של מליצות ומלים יפות. לדבריו, המטרה היא ללמדנו שהקב"ה שונא במיוחד את תכונת הצביעות וחוסר הכנות.                                                                                                                 

האמת היא שכשמדברים עם אדם ש"פיו וליבו אינו שווים" מיד מרגישים שאותו אדם נגוע באינטרסים ושהוא לא באמת רוצה בטובתנו. אין כמעט תחושה מעליבה ומרתיעה יותר מלראות אדם שמחייך אלינו, אבל להרגיש שהוא עושה זאת כי הוא צריך מאיתנו משהו. לכל אחד יש "ראדאר" פנימי שמזהה אנשים צבועים ומתחסדים. מוטב לנו אם נזכור שגם לאחרים יש ראדאר דומה ושגם את הצביעות שלנו מזהים ומריחים מרחוק. אם לנו זה כל כך לא נעים - למה שננהג כך לאדם אחר?!

דברים שרואים מכאן לא רואים משם                                                                                                                                                                 

כשבלעם ניסה לקלל את העם הוא עלה לעמדת תצפית גבוהה ממנה יכל היה לראות את כל האנשים. למרבה הפלא דווקא כשהוא הצליח לראות את כל העם פיו הפיק ברכות נפלאות. מתיאור זה אנו למדים כי כל עוד אנחנו נמצאים למטה, בתחתית ההר, ועינינו רואות רק את המציאות היומיומית, את המחלוקות והמריבות השונות, אז קל לנו הרבה יותר לראות חסרונות במציאות ובזולת, אולם אם עולים ל"ראש הפסגה", כלומר מביטים על המציאות בפרספקטיבה רחבה יותר, קל הרבה יותר להבין את המכלול הכולל, לשפוט לכף זכות ולהיות סלחניים כלפי תופעות שקודם לכן הפריעו לנו. דבר זה נכון ביחס שלנו לעם ולמדינה שלנו ככלל ונכון ביחס שלנו לאדם ספציפי כזה או אחר. אסור להסתכל על מעשה אחד שלילי שנעשה, אלא להסתכל ממבט הציפור על כל התמונה הרחבה ועל מכלול מעשיו ותכונותיו של רענו ואז לראות שהוא בעצם לא אדם כל כך שלילי כפי שחשבנו בטעות בהתחלה.

 המשנה המפורסמת בפרקי אבות התייחסה לבלעם באומרה: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות פ"ה, מי"ט).                                                                                                                                                                                                                                                                                            

בדבריהם חז"ל מציינים כי בלעם מהווה דוגמא ל"עין רעה", כלומר להסתכלות שלילית על המציאות ולמציאת הפגמים בה. בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי. הבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין טוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. בתיאור בפרשה בלעם מתואר כ"סתום עין" (בעל עין אחת) וגם כאן יש רמז לעובדה שלא רק הראייה הגשמית שלו הייתה מוגבלת, אלא גם הראייה הרוחנית שלו על העולם הייתה חלקית ביותר.

פרטיות וצניעות                                                                                                                                                                  

אחת הברכות המפורסמות היא כאמור: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". מהדברים עולה השאלה מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י מדבר על כך שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. הנביא הגוי שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם ועל פרטיות המרחב האישי שבה חיה משפחתם מכל מיני מציצנים וחטטנים. פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" (שכן זוהי נטייה אנושית) וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים.

בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. רבות מההחלטות שלנו מתקבלות מתוך השיקול  של "מה יחשבו עלינו?" ו"כיצד הדבר יראה?". אנחנו בוחרים מקצוע על סמך ה"יוקרה" שלו, בוחרים מקום מגורים על סמך "מה שנחשב", מתלבשים לפי צו האופנה האחרון, לרוב נופשים יחד עם המוני ישראל במקומות אליהם כולם נוסעים ובמקרים לא מעטים אף בוחרים את בן/בת זוגנו לפי אמות מידה חברתיות. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" הוא גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא היינו מנסים להתאים את עצמנו לסטנדרטים של אנשים אחרים היינו יכולים לחסוך כל כך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היינו מתבוננים בעצמנו בלבד ומשיגים את שביכולתנו להשיג בלי להשוות את עצמנו לסביבה היינו הרבה יותר מאושרים.                                                                                             

העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את אוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב שכל אחד יכל היה להיות באמת הוא מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול.

פרוש נוסף ויפה למשפט "מה טובו אוהלך יעקב ומשכנותיך ישראל" שמעתי מפי השופט מנחם נאמן באומרו ש"יעקב" מתאר את הדרגה הנמוכה של עם ישראל – דרגת ה"עקב", ואילו "ישראל" מתאר את דרגתו הגבוהה – דרגת ה"ראש". בדבריו של בלעם הוא משבח את העם על כך שלדרגת העקב הם מקדישים אוהל עראי, אך לדרגת הראש מקדישים משכן של קבע, שכן העיקר בעם ישראל הוא הראש, כלומר הרוחניות והנשמה (על פי האמונה משכן הנשמה הוא בראש).                                                    

בעצם ברכתו של בלעם היא שנזכור את סדרי העדיפויות הנכונים בחיים ולא נשכח שהעולם הזה, על כל קשיו, תככיו ומאבקיו הוא בר חלוף, ומעבר לו ישנה מציאות שלמה ונפלאה של עולם הרוח והמוסר. חז"ל כדרכם היו מדויקים מאוד וטענו:  "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי", כלומר שים בראש סדרי העדיפויות את העיסוק בתורה (כמייצגת את הרוחניות והאמת האלוקית), ואילו את ענייני הפרנסה והמרדף אחר החומר תחשיב פחות. בדברים אלה אין חלילה הנחייה לא לעשות את המיטב על מנת להתפרנס, שכן "אם אין קמח אין תורה", אולם תמיד עלינו לזכור מה באמת חשוב ומה חשוב פחות.

אנחנו עם מיוחד. אין טעם להתכחש לכך                                                                                                                                                      

הברכה המוכרת ביותר, אשר בעיניי רבים דווקא נתפסת בטעות כדבר שלילי, היא כמובן: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". דברים אלו, שנכתבו בתורה לפני למעלה משלושת אלפים שנה, מאפיינים את עם ישראל לאורך כל שנות ההיסטוריה שלו. ההיסטוריה האנושית ראתה ממלכות ואימפריות שקמו, נפלו ונמחקו לעולמים. מי זוכר היום את הבבלים, הפרסים, האשורים, המצרים, היוונים, הרומאים, ועוד כהנה וכהנה מעצמות-על שכמעט ולא נותר מהן אפילו זיכרון. לצד כל אלה ניצב, ללא שום אח ורע, עם אחד קטן, אך חזק ועוצמתי - עם ישראל. אם כך מה הוא סוד כוחנו? מעבר לעובדה שהקב"ה בחר בנו כעמו ועל כן  אנחנו זוכים להשגחה פרטית ולהכוונה צמודה ואוהבת במשעולי הזמן (למרות שלא אחת אנחנו לא מבינים את התוכנית וכואבים את המכות שאנו סופגים באותה דרך מסתורית), הכוח שלנו הוא בדיוק באותה נבואה של בלעם – ביכולת ובתבונה להתבדל משאר העמים ולשמור על הצביון המאוד ייחודי שלנו. האיום הכי גדול על העם שלנו הוא בהתבוללות בקרב הגויים הנובעת כפועל יוצא מהרצון להידמות להם ומהשכחה מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם.                                          

למרבה הצער, הזיכרון שלנו קצר מידי ואנחנו שוב ושוב שוכחים שגם אם נרצה להדמות לגויים פשוט לא נוכל. במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל ולאנטישמיות. הקנאות הדתית ששלטה באירופה בימי הביניים החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים - תוסרנה המחיצות המפרידות בניהם ותיעלם השנאה לחלוטין. למרבה הפלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה, כפי שהוכיחו הנאצים אשר רדפו גם את הדור השלישי של מתבוללים יהודים.                                                                                                                                             

כל מי שעיניו בראשו רואה גם היום שככל שאנחנו מנסים לרצות את אומות העולם, כך מזלזלים בנו יותר והשנאה מתלקחת. נתון מדהים מראה כי ארץ ישראל מהווה 0.00001% ממסת האדמה בכדור הארץ וכי היהודים מהווים אחוזים אפסיים מאוכלוסיית העולם כולו. יחד עם זאת, 45% מגינויי האו"ם במאה האחרונה היו נגד ישראל. האמת הכואבת היא שאין שום  הגיון רציונאלי ביחס של הגויים אלינו. כך תמיד היה וכך לצערנו תמיד יהיה, ולכן גם אין טעם להמשיך ולחפש את שביל הזהב ללב שלהם. אנו חלילה לא מחפשים את הבידוד המדיני והחברתי, ובטח שאיננו מעוניינים לירוק אל השוקת ממנה אנו שותים (הכלכלה הישראלית מושתת על יצוא מרשים למדינות רבות), ובכל זאת יש להכיר בעובדה שלא אוהבים אותנו ולא משנה מה נעשה. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, ניסח זאת היטב: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".  אם כך, עולה ומתחדדת השאלה "מה יעשו היהודים?" או "מה הייחודיות שלנו ותפקידנו בעולם?" היום לא פופולארי לדבר על הנושא הזה, ובכל זאת את האמת יש לומר - אנחנו לא עם רגיל. בתהליך התהוותנו כעם ביציאת מצריים ולאחר מכן במתן תורה בהר סיני נאמר מפורשות "ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ז'). כלומר, עם ישראל יהפוך לאומה נבחרת הקשורה בדרכה לדרך ה'. באותו מעמד נאמר להם: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו'). לצעירנו לא תמיד אנחנו מתנהגים כעם הנבחר ולא אחת מתגלה דווקא פרצופו של ה"ישראלי המכוער", אולם בשורש האמונה שלנו אנו יודעים שאנחנו שונים משאר אומות העולם. השוני לא אמור להביא אותנו להתנשא על העמים האחרים, אלא להיפך- להוות מקור דוגמא לקדושה, לעדינות, לדרך ארץ ולאהבת הזולת. להבדיל מהגרמנים שטענו שהם בעלי "דם כחול" ובשל כך בעלי זכויות עודפות, השוני שלנו מחייב אותנו ליותר חובות כלפי שאר העולם מאשר לזכויות. תפקידנו להביא אל העולם אור, שמחה ואהבה, ולא הרס, חורבן ומוות. "ממלכת כוהנים" פירושו ממלכת משרתים. משרתים של  הטוב.                                                               

שבת שלום,                                                                                                                                                                                 ניר אביעד J