חידושים נפלאים מהגאון ר' אריה לייב היימאן לפרשת וישב

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם, (לז, ב).

תחילה נבין על-מֶה חרי האף הגדול: מדוע יוסף נענש באופן כה חמור על דיבור שלא כהלכה? ומה התוצאות לחטאו?

אך העניין הוא, שיעקב אהב את יוסף מכל בניו והחכימו ולימדו תורה (רמב"ן לפסוק ג'). ובלי ספק, ייעד אותו לגדולה ולמלכות ולמנהיג לאחיו, כמו שיוסף חלם, וכמו שכך היה בסוף במצרים. ולכן יעקב עשה לו כתונת פסים, שהוא לבוש מלכות, כמו שכתוב על תמר, בת דוד המלך, "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים (שמואל-ב יג, יח). רואים שהוא לבוש מלכות.

ומכיוון שיוסף הינו 'מנהיג' לאחיו, גדֵלה עליו התביעה שבעתיים, כאשר מביא הוא את דיבת קְהָלו רעה ומדגיש חסרונותיהם. כי מתפקידו של המולך לסבול ולשאת את חסרונות המונהגים על ידו. וראָיָה ממשה, שגדולת מנהיגותו התגלתה תמיד בָּעיתות שבני ישראל סרחו.

ועוד תביעה עליו, מצד אחר: יוסף בנה של רחל הוא. ואמו הלא "תפסה פלך שתיקה". ואף צאצאיה משתבחים על שהחזיקו במידה זו (בר"ר עא, ה). מבן רחל מצופה שיידע לחסום פיו ולשקול כל מילה היוצאת מתוכו. יוסף, שאינו שם מחסום לפיו, נון בחומרה.

v   

וכעת נראה, כמה הפסיד יוסף בחטאו:

א. התחייב מיתה וגלות: הדברים נוראים, אך אלו דברי התורה הקדושה. בעיני האחים, היה יוסף מחוייב מיתה. והשליכוהו לבור ששכנו בו נחשים ועקרבים [וראה להלן ב'ביאורים קצרים']. רק יהודה מצילו בטענת "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ... לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (לז, כו-כז). יהודה החליף את עונש יוסף בגלות במקום מיתה. שהרי בכל מקום גלות היא עונש במקום מיתה.   

ב. משתעבד : שיעבוד יוסף לקוניו ולאחרים נוספים במצרים, בא לו כעונש על שחטא בדיבורו. מדוע? כי עיקר האדם הוא כח הדיבור! וכח זה הוא עיקר ה'צלם אלוקים' שהאדם נברא בו.

ועיין בגמרא (חולין פט.): "מאי דכתיב 'הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן'... מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאִלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר 'צדק תדברון'." מי שאיננו שולט בדיבורו, איננו אחראי על כל קומת "אדם" שבו! לכן 'שיעבוד' משמש כתגובה וכמידה-כנגד-מידה ללשה"ר. מי שאינו שליט על עצמו – יועבר לְשׁלטון האחר.[1]

ואותה סיבה שגרמה לירידה לגלות, ממשיכה הלאה במשך השעבוד. כאשר דתן ואבירם מלשינים על משה רבינו, הוא אומר "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב, יד). רש"י מביא דברי חז"ל: "על שראה בישראל רשעים דלטורין. אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל... נודע לי הדבר שהייתי תָמֵה עליו, מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נִרְדים בעבודת פרך. אבל רואה אני שהם ראויים לכך".

ג. מוּצאת עליו דיבה: כנגד כך שהביא יוסף דיבת אחיו הרעה אל אביהם – אשת אדוניו מעלילה עליו "הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ" (לט, יד). נורא!

v   

יוסף הולך בשליחות יעקב לראות שלום אחיו ושלום הצאן. ובַדרך:

"וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹתָיְנָה. (לז, טו-יז)"

רש"י מבאר שלושה פרטים מתוך התיאור: א. ה'איש' הפונה אל יוסף בשדה, הינו המלאך גבריאל. ב. באומרו "נָסְעוּ מִזֶּה", כוונתו 'הסיעו עצמם מן האחווה'. ג. ב"דֹתָיְנָה" רמז לו שמבקשים הם 'נכלי דתות, שימיתוך בהם'.

והשאלה היא: מה עושה שם המלאך? ומה כוונתו באמירות המַתְּרות ביוסף לבל ילך לפגוש את אחָיו?

נבאר כך: והגם שבשמים גברה יד המשמאילים שביקשו לדון את יוסף לחומרא, בכ"ז נשלח גבריאל ממרומים בשליחות של הצלה! שימצאנוּ בדרך ויזהירוֹ מהמְצַפֶּה לו. ואם נתבונן, מצבו של יוסף היה כעין זה של רוצח הנָס מפני גואל-הדם הרודף אחריו להורגו. והמלאך הוא כשֶׁלֶט המכריז בפרשת-דרכים איֵה היא הדרך שיינצל בה.

אך מדוע המלאך דיבר ברמז ולא בפירוש? – התשובה לכך היא תורף העניין: אם יוסף, היוצא כעת לדרוש שלום אחיו, מבקש 'שלום' להם גם בליבו, ועשה תשובה מחטא הדיבור, היה זוכה ומבין את פנימיות דברי המלאך. כי יוסף הוא "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ" (מא, לח), הוא "נָבוֹן וְחָכָם" (שם פסוק לט'), הוא חולם חלומות נבואיים ואף פותר לאחרים את חזיונותיהם. וכשעתיד יוסף לעמוד לפני פרעה, אומרים חז"ל ש"בא גבריאל ולימדו שבעים לשון" (סוטה לו:). א"כ, שפת המלאך גבריאל איננה זרה לו... וכה קרוב יוסף להבין את רמיזות המלאך לאשורן. 

אך אם חֵטא הדיבור לא סר מעל שפתיו ועודנו שוכן בחדרי-לבו של יוסף – אזי מידה-כנגד-מידה, לא יבין לשפת המלאך שבא להצילו.

(מספר הרב חיי לבב עמודים קנו-קס – עורך העלון חתן הרב ז"ל)