תושבי חברון היו נרגשים לקראת ביקורו הרשמי של הווזיר מקושטא (כיום איסטנבול) שבטורקייה. כמה שבועות קודם לכן כבר קיבלו הודעה על כוונתו של הווזיר לבקר במערת המכפלה.

גם התושבים היהודים עשו הכנות לקבלו בכבוד הראוי, ובעיקר ערכו תפילות שביקורו יעבור בשלום ובלי פגע. ביום בואו לעיר היו גם היהודים בין מקבלי פניו.

משלחת כבודה הובילה את הווזיר אל מערת המכפלה. באותם ימים הייתה פתוחה הגישה אל פתח המערה, ההולכת לעומק האדמה. הווזיר לא הסתפק במה שהראו לו מלוויו, ושאל: "להיכן מוביל פתח זה?".

"כאן", ענו לו, "קבורים על-פי המסורת אדם הראשון, והאבות והאימהות של היהודים. אולם סכנה היא לרדת לשם, כי כל הנכנס למערה אינו עולה חי".

בתוך כך התכופף הווזיר מעל המערה בניסיון להביט טוב יותר פנימה. באותו רגע נשמטה חרבו מנדנה, ונפלה בקול רעש על תחתית המערה. "חרבי!", הזדעק הווזיר. "השיבו לי את חרבי מיד!", פקד על משרתיו.

המשרתים הביאו חבל ושִלשלו אל המערה אחד מהם, בניסיון להעלות את החרב. לאחר שהאיש הורד למטה השתררה דממה. המשרתים קראו בשמו, אך לא בא כל מענה. הם מיהרו להעלותו למעלה, ונחרדו לגלות את חברם בלי רוח חיים.

דעתו של הווזיר לא שקטה, והוא פקד על משרתיו להוריד אדם אחר אל המערה. המשרתים הורידו פנימה עוד אחד ועוד אחד, אך כולם הוצאו משם נטולי רוח חיים.

הווזיר היהיר לא ויתר והגה רעיון מקורי – היהודים! ידועים הם בניסים שאירעו להם. אם יצליחו מה טוב, ואם לא – יהיו ראויים לעונש קשה.

מיד הורה הווזיר לקרוא אליו את רבה של חברון, הצדיק המקובל רבי אליעזר ארחא. "עשרים וארבע שעות הנני קוצב לכם", צעק אל הרב. "אם לא תשיבו לי את חרבי, אפקוד להרוג את כל יהודי העיר".

נסער עד עמקי נפשו יצא הרב מאת הווזיר, וקרא מיד לאסֵפה דחופה של יהודי חברון. הכול בכו עמו בשומעם על הגזֵרה הנוראה.

הוחלט כי כל היהודים יתכנסו לאמירת תהילים במשך כל היום. כמו-כן סוכם להטיל גורל שיקבע מי מיהודי הקהילה יהיה השליח לרדת אל המערה ולהשיב לווזיר את חרבו. פתקים כמניין יהודי הקהילה הוכנסו לקערה, וכל אחד ואחד ניגש לקחת פתק. רק על פתק אחד היה רשום 'נבחר'. לאחר רגעים ארוכים של מתח עלה הפתק בידי הגאון הצדיק רבי אברהם אזולאי.

רבי אברהם בא משושלת מפוארת של רבנים בספרד. אבי המשפחה, רבי אברהם, היה מגדולי הרבנים במחוז סֵביליה. לאחר גירוש ספרד גלתה המשפחה למרוקו, והתיישבה בעיר פס. בעיר זו נולד גם הנכד, נשוא סיפורנו, שנקרא על שם סבו, רבי אברהם אזולאי, בשנת ה' אלפים ש"ל.

כבר בילדותו נודע כשקדן עצום בלימודו, ובהיותו צעיר לימים התקבצו אליו תלמידים רבים ללמוד תורה מפיו בנגלה ובנסתר. מרוקו עברה אז תהפוכות רבות, ובשנות העשרים המאוחרות שלו החליט רבי אברהם לעלות לארץ-ישראל.

ייסורים רבים סבל בדרכו וגם בהגיעו לארץ הקודש. בעקבות מגֵפה נאלץ לנדוד מחברון לירושלים ומשם לעזה, ולבסוף שב וקבע את מושבו בעיר חברון.

עתה, כשנבחר מן השמים לרדת אל מערת המכפלה, הכין רבי אברהם את עצמו למשימה. לאחר שטבל בקדושה ובטהרה, לבש בגדי לבן, ונשא תפילה לה' שיצליח בשליחותו. גדולי המקובלים בעיר ורבים מידידיו ליוו אותו ובירכוהו, ואף הווזיר בא למקום.

בהגיעו אל פתח המערה נקשר רבי אברהם בחבל ושולשל אל תוכה. מתח עצום השתרר במקום, ושפתי הכול רחשו תפילה. פתאום נשמע מלמטה קולו של רבי אברהם המבקש להעלות את החבל. היהודים משכו בחבל והעלו את חרבו של הווזיר, שנקשרה לחבל בידי רבי אברהם.

בעודם מבקשים להעלות את רבי אברהם שמעו את קולו: "אנא המתינו לי עד שאשוב ואבקש להעלותני". תמיהה השתררה על פני הנוכחים, אך הם המתינו לו בשקט. לאחר שעה ארוכה, שבה לא נשמע קולו של רבי אברהם, החלו חששות מכרסמים בליבם.

אך הנה נשמעה קריאתו: "אנא, העלוני!". נרגשים משכו חבריו בחבל וכעבור רגעים אחדים ניצב רבי אברהם לידם, בריא ושלם. הוא סיפר בהתרגשות לחבריו המקובלים: "נפגשתי עם האבות הקדושים!". אכן, הם הבחינו כי אור מיוחד קורן מפניו.

אולם רבי אברהם הוסיף בקול שקט: "האבות הודיעו לי כי הגיעה שעתי להסתלק מן העולם, ומחר אחזיר את נשמתי"... חבריו, שנרעדו למשמע הדברים, התפלאו לראותו שליו ורגוע.

באותו לילה ישב רבי אברהם עם תלמידיו ולימדם את סודות התורה בנגלה ובנסתר. פניו הפיקו אור ושלווה עילאיים, ומראהו היה כמלאך ה'. עם בוקר טבל את עצמו, לבש בגדי לבן, ולאחר תפילת שחרית קרא 'שמע ישראל' בכוונה עצומה, וכעבור שעה קלה, בערב שבת קודש, כ"ד במרחשוון ת"ד, עלתה נשמתו הקדושה והטהורה השמימה.