יושבים כל המשפחה בסלון לפני צאת החג. מדברים, דנים, צוחקים ונהנים.

לפתע, האחות הקטנה באה לאימה ואומרת לה: "אמא, כשנגמר החג- הולכים לבקר את סבתא, טוב?" 

וואלה, שאלה לגיטימית ורגילה. אין בה איזה משהו לא תקין.

אך טעות בידינו. 

מה זאת אומרת "כשנגמר החג?" זה לא נכון להגיד כך.

החג לא עבר, החג נשאר וימשיך להתקיים ולהישאר לדורי דורות! רק אנחנו עברנו את החג!

אנחנו עברנו עוד חודש ועוד שנה מהחיים שלנו! וכך חולפים ועוברים מעל החגים,

מבלי שנשכיל לעצור לרגע, ולקחת משהו ביד מכל החגים.

האם שאלתם את עצמכם פעם מה באמת לקחתם מהחג הנוכחי? 

האם באמת מיציתם אותו, או שמא כמו כל שנה פסחנו על פניו?

שאלתם את עצמכם, מה בסופו של דבר ניקח בסוף? כן, אני מתכוונת לסוף.

אדם אוכל בממוצע 3 קילו "אוכל" ביום, כולל שתיה. X 365 יום בשנה, זה יוצא למעלה מטון [!!]של אוכל!

ובמילים אחרות, כדי לתאר את המצב: זו משאית שלמה של אוכל- תוך שנה!

וכעת, אם האדם יחיה 100 שנה, יוצא שהוא אכל בחיוו 100 טון של אוכל! 

אתם יודעים מה זה 100 טון של אוכל? זה כלל לא נתפס!

זה אוניה שלמה [!!] של אוכל רק שהפעם, היא עברה דרך הגרון..

נו, ומה נשאר לאדם מכל המאה טון שהוא אכל?

כשהוא זקן הוא בקושי שוקל 60..

למה? איפה כל האלף קילו שהוא אכל?

וואלה, הכל הלך ל-א-י-ב-ו-ד!!

זה פשוט לא פייר! בוא נבוא בטרוניה להקב"ה ונשאל אותו,

ועל כך אמר דוד המלך: "וצדקתו עומדת לעד" כלומר, ה"תורה" ו"מעשי החסד" שהאדם עושה- זה מה שנשאר לו ביד,

לעד ולעולמים!!

וניקח עוד דוגמא: "תינוק" שנמצא "ברחם אימו"- האם הוא נקרא חי או מת? תחשבו רגע..

וואלה, הוא חי!! ברור. נמשיך.

וכעת, כשהוא יוצא מרחם אימו, כמה חודשים אנו מונים לו ברגע שהוא יוצא? האם 9 חודשים ויום או רק יום אחד?

התשובה פשוטה: יום אחד.

אלא מה? כל בר דעת יבין ש"הרחם" זה לא חיים של ה"עולם שלנו!"..נקודה.

לסיכום, כמו שאנו מבינים זאת לגבי "תינוק ברחם אימו", א"כ, גם החיים בעולם הזה- ביחס לעולם הבא, 

זה כמו חיים של תינוק "בתוך רחם"! החיים שלנו לא נחשבים כלל, לעומת החיים הנצחיים של העולם הבא!

נמצא, שאדם "פיקח"- מנצל את החג "לחטוף" עוד תורה ועוד מצוות- שבעז"ה ילוו אותו לנצח.

ומי לא רוצה כזה אוכל שילווה אותו לנצח נצחים, אה?