נקודה למחשבה

למה חוגגים בט"ו באב

השבוע חל ט"ו באב, הנחשב בדברי ימי ישראל לאחד הימים החגיגיים ביותר. הסיבה המפורסמת לכך היא הנוהג הקדום להקדיש יום זה לבניית בתים בישראל. ביום זה נערכו טקסים שהובילו לנישואי זוגות רבים בישראל והחגיגה סביב הטקסים הללו הייתה רבה מאוד.

כדי להבין מדוע אכן הייתה החגיגה כה רבה, עלינו קודם להבין כראוי את משמעות הנישואין ביהדות.

*

ההוראה הראשונה של הקדוש-ברוך-הוא לאדם הראשון הייתה מצוות "פרו ורבו". להכיר בערך הנעלה של הקשר בין איש לאישה ולהבין שכל ייעודו הוא לזכות להיות אב ואם לילדים. לבסס את החיים על מוסד נישואין מקודש, המושתת על מטרה של בניית תא משפחתי מסודר ושלם.

זו הייתה הנחיית-יסוד אלוקית לבניית חברה אנושית מתוקנת, החפצה בחיים בריאים, עמידים ויפים באמת. כי אחרת, ללא המטרה הזו, מרוקנים הנישואין מתוכנם האמיתי, ומראש הם פחות יציבים ואיתנים. כאשר הקשר בין בני-זוג נוצר רק בשביל עצמם, כדי ליהנות זה מזו, מבלי לחשוב על האידיאל שבהקמת משפחה – רבים הסיכויים שבשלב כלשהו ימצו בני-הזוג את הנאתם העצמית, ואו-אז אחד משניהם, אם לא גם שניהם, ימאסו בקשר שביניהם ויפרקו אותו.

דברים אלה מוכחים סטטיסטית. הקשר בין תובנה נכונה של ייעוד הנישואין לבין מידת היציבות שלהם נמצא במבחן המציאות הדוק מאוד. לא סוד הוא, שבקרב הציבור הדתי ככלל, נמוך מאוד שיעור הגירושין בהשוואה לציבור שאינו דתי. וזאת, כי כל הצורה בה נוצר ומתפתח הקשר בין בני-זוג החיים על-פי התורה, לא מבוסס על נהנתנות גרידא. הוא מבוסס על הגשמת ערכים משותפים, ולכן עם הזמן, ככל שמתגשמים הערכים, מתהדק הקשר יותר ויותר.

הנאה כשהיא לעצמה היא חלולה, ודי טבעי שבמוקדם או במאוחר היא תתפוגג. אך כאשר ההנאה בחיים המשותפים נוצרת ממימוש אידיאלים אמיתיים, היא יצוקה, איתנה, ועם הזמן היא רק הולכת ומתחזקת.

חז"ל מתארים, כי הטקסים בט"ו באב התנהלו בסגנון שהעניק לזוגות-לעתיד את התובנה האמורה. התובנה, כי יש לשים את הדגש על האידיאלים והערכים הנכונים בחיים. הטקסים הובילו לכך, שנישואיהם יהיו ברי-קיימא, יציבים ולא רעועים, להמשכיותו היפה של עם ישראל לדורותיו. וזו הייתה החגיגה הגדולה של ט"ו באב. ביום זה, בכל שנה מחדש, התחזק והתבסס עתידו של העם היהודי.

*

לא בכדי בחר שלמה המלך בקשר שבין בני-זוג כמשל לקשר שבין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל. את כל חיבורו המפורסם 'שיר-השירים', המקנה היבט מעמיק ליחסים שבין הבורא לבינינו, הוא ניסח בלשון מליצית, משל אנו הרעיה והקדוש-ברוך-הוא החתן, ה"דוד". משום שגם כאן, במוסד הנישואין האלוקיים, המטרה של כל הקשר היא להוביל אותנו ליצרנות ולפריון. לא רק לחפש ליהנות מכך שהבורא אוהב אותנו ומוכן למלא את בקשותינו, אלא לדעת שהעיקר הוא ללדת ילדים רוחניים – אלה הן המצוות והמעשים הטובים שאנו מקיימים.

חז"ל מוסיפים ומסבירים, כי לפי שעה, כל עוד לא באה הגאולה, משול הקשר שבין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל לקשר של אירוסין. הקשר אמנם כבר איתן, אך הוא שלב מקדים לקראת קשר עמוק ופנימי יותר שיתהווה בגאולה, המשולה לנישואין מושלמים.

כשם שכל חתן לא יכול לגשת אל נישואין בלי הכלה, כך גם הקדוש-ברוך-הוא לא יכול, כביכול, להגיע אל הגאולה בלעדנו. וההגעה שלנו היא בקיום מצוות מתוך כוונה להביא את הגאולה, במהרה בימינו ממש.

טיזר:

הטקסים בט"ו באב התנהלו בסגנון שהוביל לכך, שהנישואים בעם ישראל יהיו ברי-קיימא, יציבים ולא רעועים, להמשכיות היפה של הדורות. וזו הייתה החגיגה הגדולה של היום

גאולה בעולם

המורה העתידי

בתחילת שנות המאה העשרים היה העולם מאושר: היה נדמה כי הנה, תיכף ומיד יפתור המדע את כל בעיות האנושות. המדעים התפתחו בקצב מסחרר ומוחות רבים נשטפו בשיכרון מתעתע כאילו אינם זקוקים לסיוע עליון בכדי לחיות או להיות מאושרים.

רוב התיאולוגיות התקפלו בפני שטף התגליות המדעיות, ושיטת האפולוגטיקה (התנצלות) ניסתה לכופף את הדת כך ש"תתאים" ל"חידושי" המדע. זמן רב מדי לקח לכולם להבין שלא יכולה להיות סתירה בין דת אמיתית למדע, ושמי שסובר כך, או שאיננו מבין במדע, או שהוא עם הארץ בתורה.

ידוע שחז"ל היו מומחים גדולים בכל סוגי העבודות-הזרות, כדי להיות מסוגלים לשפוט את העוברים על עבירות חמורות אלו. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח למד והכיר היטב את ה"עבודה זרה" של זמננו: המדע המתיימר להעריך את גיל היקום, את תהליך היווצרותו ואת אופן היווצרות החיים.

האדמו"ר הקודם של חב"ד (שהיה חמיו) שלחו ללמוד באוניברסיטאות ברלין ופריז, מה שאפשר לו לאחר מכן לדבר עם מדענים בשפתם ולהוכיח להם ולעולם כולו באופנים מדעיים לחלוטין את טעויותיהם. חומר רב מתועד בספרי איגרותיו של הרבי בהן הוא עונה לשאלות מדענים וסטודנטים תוך שהוא מעצב את אושיות המדע האמיתי.

אחד המאפיינים הבולטים של ימות המשיח הוא הארה שכלית עצומה שתשטוף את כל היקום. האמת תהיה ניכרת על כל דבר באופן וודאי ובלתי ניתן להפרכה. לא יהיו ויכוחים או השערות. הכול יהיה ברור לכולם, כי תתגלה לכול האמת האלוקית של מי שברא ובורא את הכול בכל רגע ורגע תמיד מאין ליש, מי שממציא את כל הנמצאים. תחומי המדעים השונים יתאחדו כולם לכלל מדע אחד: "דעה את השם".

בשונה מחוויות מדעיות מוכרות, חוויה זו לא תהיה שכלית בלבד, אלא תקיף את הכוחות והחושים כולם: היא תלווה בשמחה אדירה ותחושה של שחרור מכל העכבות, הטעויות והעוולות. המורה הגדול יהיה הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, ונוכחותו תהיה גלויה לחלוטין: "לא ייכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך".

מחשבים, זיכרונות דיגיטליים או אמצעי המחשה יהיו מיותרים, כנאמר: "לא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים". והכול יתחיל עם גילויו הסופי לעין כול של הרבי מלך המשיח, עליו מעיד המדרש כי יהיה מלך גדול, נביא גדול ורב (מורה) גדול, שילמד כל העם.

להאיר

השותפות של עם ישראל בבניין המקדש על ידי משיח

בגיליון הקודם הובא, כי לכל הדעות המשיח יבנה את המקדש. עוד הובא כי זה יקרה בשלב שהמשיח נקרא "בן דויד", כלומר, לפני שמלכותו תגיע למעמדה המושלם. בשלב של שלמות המלכות ייקרא המשיח "דויד".

הרבי מליובאוויטש מלך המשיח מוסיף, כי הכינויים "בן דויד" ו"דויד" תואמים לשתי התקופות בהתגלות המשיח המתוארות בדברי הרמב"ם: "אם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק כמצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות השם – הרי זה בחזקת שהוא משיח" – זו התקופה הראשונה, תקופת "בן דויד". "אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נידחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי" – זו התקופה השנייה, תקופת "דויד".

אחד המקורות לכך שהמשיח דווקא יבנה את בית-המקדש הם דברי חז"ל על הפסוק "עורי צפון ובואי תימן (דרום)" (שיר-השירים ד, טז). המקומות אליהם גלו בני ישראל – בבל ורומי, נמצאים מצפון לארץ ישראל, ומכיוון שהמשיח נמצא עם בני ישראל, מקומו אפוא בצפון. בית-המקדש, לעומת זאת, נחשב לממוקם בדרום, מכיוון שמקומו בירושלים שבחבל יהודה, במחצית הדרומית של ארץ ישראל. וכך מתפרש הפסוק במדרש: "לכשיתעורר מלך המשיח שנתון בצפון ('עורי צפון') – יבוא ויבנה בית המקדש הנתון בדרום ('ובואי תימן')".

חשוב לציין כי המשיח לא יבנה את בית-המקדש בגפו. כל ישראל מחויבים להטות כתף, להרים תרומה וגם ליטול חלק מעשי בבנייה. וכפי שנפסק להלכה ברמב"ם: "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם, אנשים ונשים, כמקדש המדבר".

בהזדמנות, התבטא הרבי, כי כאשר תתעורר אצל יהודי שאלה בנושא הבנייה – הוא ייגש עם שאלתו למשיח בעצמו. "'לא הביישן למד' – (ולכן)... אם ליהודי יהיה ספק בנוגע לאופן שמשיח צדקנו יבנה את בית המקדש, יכול הוא וצריך לשאול אותו על כך. ובוודאי שמשיח צדקנו... יענה על שאלתו".

מקורות: משנה תורה לרמב"ם הלכות בית-הבחירה פרק א הלכה יב. שיר השירים רבה ד, טז. הרבי מליובאוויטש מלך המשיח: ליקוטי שיחות חלק יח עמוד 281. חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה סימן יט הערה 16. שיחת שבת פרשת תרומה תשנ"ב.

טיזר

המשיח לא יבנה את בית-המקדש בגפו. כל ישראל מחויבים להטות כתף, להרים תרומה וגם ליטול חלק מעשי בבנייה

גאולה בפרשה

השלב שלאחר 'צחצוח הכפתורים'

שם הפרשה, "עקב", רומז לזמן של ערב הגאולה, המכונה "עקבתא דמשיחא" (עקבות המשיח). ישנן שתי משמעויות לכך שהתקופה נקראת "עקבתא דמשיחא": א) זו תקופה בה העולם שרוי במצב נחות וירוד מאין כמוהו, עד שהוא מושווה ל'גובהו' של עקב הרגל. ב) זו תקופה בה מתחילים כביכול לשמוע את פעמי עקביו של המשיח.

שתי המשמעויות קשורות זו בזו. ההתמודדות מול החושך הגדול ביותר היא זו שמביאה להפצעתו של האור הגדול ביותר.

כאשר מלך מתכוון להגיע למקום מסוים, עמלים התושבים להכין לו קבלת פנים מפוארת. הכנותיהם יורדות עד לפרטים הקטנים ביותר, כדי שהאירוע יהיה מושלם מכל בחינה. ככל שקרב המאורע, הולכות ההכנות ונשלמות. ברגעים האחרונים לא נותר לכולם אלא לעמול על צחצוח כפתורי הבגדים, כדי שהופעתם מול המלך תהיה ללא רבב.

כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק), הרבי הקודם מליובאוויטש, השתמש במשל זה כדי להמחיש את השלב בו אחזו בזמנו בהכנות לגאולה. הכול מוכן כמעט לגמרי לקבלת פני משיח, ולא נותר אלא רק "לצחצח את הכפתורים" – להוסיף עוד אי אלו מעשים טובים כדי להביא את מוכנותנו לגאולה לשיא שלמותה.

כיום, אף עבודה זו של "צחצוח הכפתורים" הסתיימה. כעת, אין שום הסבר לעיכובה של הגאולה. מוטל עלינו פשוט לדרוש מהקדוש-ברוך-הוא וגם ממלך המשיח להתגלות, ויחד עם זאת – להפיץ עוד ועוד תורת החסידות. להנגיש את החסידות לכל קהל יעד אפשרי, כי על הפצה זו הובטח לבעל-שם-טוב כי היא תביא את הגאולה בפועל ממש.

(התוועדויות תנש"א חלק ד עמוד 169)

זה קרה באמת

רפואה כשרה

הן הכירו בפגישה אקראית, במסגרת פעילות יהודית. הן – הגב' לאה ליפשיץ, העושה בשליחות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בסימפרופול, בירת קרים, וגיבורת הסיפור – יהודיה בת שישים, נשואה לגוי.

כמו בכל מקום שיד הקומוניזם שלטה ברמה, גם בסימפרופול היה מצב היהדות בכי רע. למרות שחלפו כמה שנים מאז קרס השלטון הדורסני, עדיין חששו יהודים להזדהות עם מוצאם ולכן נמנעו ליצור קשר גלוי עם מוסדות יהודיים.

היהודייה 'שלנו' הייתה סמל עגום למצב הדת בעיר. מוכנה לחשוף את יהדותה, אך לא מעבר לכך. ההיפרדות מבעלה הגוי לא עלתה אפילו כאפשרות.

כעבור תקופה לא קצרה חלה התעוררות יהודית אצלה, וגם אצל בתה, שעל פי ההלכה נחשבת אף היא ליהודייה. היה זה כאשר ילדה בתה בן. הסבתא והאם הטרייה רצו כי הנכד-הבן התינוק יימול כדת וכדין, ופנו כמובן אל שליחי הרבי, משפחת ליפשיץ. הללו נרתמו למשימה בשמחה גלויה. הם ניצלו את בואו של המוהל לסימפרופול – חזון לא נפרץ בעיר שכזו – ועמלו לשכנע כמה שיותר יהודים, בגילאים מגוונים, לחתום בבשרם את ברית היהדות הנצחית.

אלא שלמרבה הצער, נקטע אושרן של הסבתא והאם באבו: בגיל ארבעה וחצי חודשים נפטר התינוק.

משום מה, דווקא בעקבות הטרגדיה שפקדה אותן, התקרבו האם והבת יותר אל היהדות, והחלו לבוא בכל שבת לבית-הכנסת. התקרבותן זו לא הפריעה לבעל-האב הגוי, והמשפחה המשיכה לחיות את חייה.

חלפו מספר שנים. באחד הימים הבחינה הגב' ליפשיץ כי פניה של האם רזו מאוד. כאשר ניסתה בעדינות לשאול מה אירע, נענתה בהתחמקויות חוזרות. אולם הגב' ליפשיץ לא הרפתה. היא הרבתה להפציר, עד שהאם נשברה וניאותה לספר כי בגופה התגלה גידול ממאיר. היא השביעה את הגב' ליפשיץ לנצור את לשונה, כדי שחלילה לא יגונב הדבר  לאוזני בתה, שבדיוק באותו זמן הרתה בשנית.

הגב' ליפשיץ הציעה לה לכתוב לרבי. "את תכניסי את מכתבך אל תוך כרך מסדרת המכתבים של הרבי – 'איגרות קודש' – ובעזרת השם תתברכי על-ידו ברפואה-שלמה". הגב' ליפשיץ המליצה לה לקבל על עצמה החלטה טובה לקיים מצווה כלשהי, שתהווה כלי רוחני להכלת הברכה.

האישה הסכימה לכתוב לרבי, אולם הייתה כנה ולא רצתה לקבל החלטה שלא תעמוד בה. היא העדיפה לדחות את ההחלטה למועד מאוחר יותר. הגב' ליפשיץ העמידה אותה על הכדאיות שבהחלטה עכשווית למימוש הברכה, אך האישה נותרה בשלה. "אינני מסוגלת בשלב זה".

את מכתבה, ללא ההחלטה, תחבה בהדרכתה של הגב' ליפשיץ בכרך "איגרות-קודש". בעמוד שנפתח לה הופיעה תשובה מהרבי, שנכתבה בשעתה לקבוצת רופאים, על כך שישנן מצוות שמשפיעות על האדם לא רק ברמה הרוחנית, כי אם ברמה הפיזית. למשל: כשרות.

למרות ההתפעמות מההתייחסות הישירה לרפואה וגם לעניין ההחלטה, לא מיהרה האישה להשיב בחיוב. להתחיל לנהל מטבח כשר בגיל כזה אינו עניין של מה-בכך! במיוחד חששה מתגובתו של בעלה הגוי. לבסוף, לאחר לבטים לא קלים היא הסכימה. כבר קודם לכן תכננה להחליף בקרוב את המטבח בביתה, והיה זה מבחינתה עיתוי טוב לפתיחת אורח בישול חדש. היא סיכמה עם הגב' ליפשיץ כי תעמוד עמה בקשר כאשר יגיע המטבח החדש.

עברו מספר שבועות וטרם יצרה האישה קשר. הגב' ליפשיץ החליטה ליזום היא את הקשר, ואז התברר לה, כי הבעל מתנגד לניהול מטבח כשר. האישה אמנם לא אמרה נואש וניסתה לדבר על לבו, אך לפי שעה הושהה העניין.

בסופו של דבר, נשבר הבעל. הוא ראה כי אשתו משוכנעת שבריאותה תלויה בכך ולא יכול לעמוד בפניה. ההסכם היה, כי כאשר ירצה מזון לא כשר יאכל אותו מחוץ לבית.

היה זה בחופשת החורף. מספר תלמידי ישיבה שהו בעיר כמדריכים בקייטנת החורף, והגב' ליפשיץ ביקשה את עזרתם להכשיר את מטבחה החדש של האישה.

במהלך ההכשרה קרתה תקלה ובלון הגז הגדול בו השתמשו להרתחת דוד-מים ענק החל להתלקח. הלהבות פרצו בכל חלל המטבח וכולם נמלטו מן המטבח והחלו בפעולות כיבוי נואשות. כאשר הצליחו להשתלט על האש ולכבותה, התברר כי לא רק שאין פגיעות בנפש, אלא כמעט גם לא ברכוש. רק קצהו של מדף קטן נחרך...

שבוע בלבד לאחר מכן הגיעה האישה לבדיקות רפואיות מקיפות, ואמנם התחולל הנס: לא היה כל זכר לגידול הממאיר. שלושת הרופאים שזיהו אצלה את הגידול, ידעו היטב כי דבר כזה לא יכול להיעלם מעצמו. לא נותר להם אלא להודות כי מדובר בנס רפואי לכל דבר, ללא כל הסבר בדרך הטבע.

זמן קצר לאחר מכן ילדה בתה של האישה תינוקת בריאה וחמודה.