פרשות מטות ומסעי – עם התבוננות "שאלה ופשטה" לאי"ם

^[1]  ל,ב: וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל: ש: מי הם אותם 'ראשי מטות'? ת: ראשי המטות הם נשיאי השבטים, אשר נקבו בשמות על ידי ה', כמו שנאמר בראשית ספר במדבר: אֵלֶּה קריאי (קְרוּאֵי) הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם:  רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן, אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת; במדבר א,טז-יז). משה הפעיל אותם כמתווכים להעברת מסריו לעם, כפי שמוזכר גם בהמשך (לב,כח: וַיְצַו לָהֶם, מֹשֶׁה, אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן; וְאֶת-רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל).

^[1]  ל,ג: איש כי ידור נדר ... ככל היוצא מפיו יעשה: ש: מדוע דווקא כאן מוזכרת מצוות הנדר? ת: עניין הנדר הוא מבוא ל"תנאי בני גד ובני ראובן" המוזכר בהמשך, ושם כתוב כחלק מן התנאי: וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, תַּעֲשׂוּ (לב,כד).

^[1]  לא,יב: ויביאו אל משה ... את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה: ש: מדוע חשוב לציין לאן הביאו את השלל (אל המחנה)? ת: המחנה צריך להישאר טהור, ולכן הקצף של משה יצא לא רק על כך שהחיו את הנקבות, אלא על כך שהכניסו דברים טמאים למחנה, בלי לטהר אותם (פסוקים כב-כד). לכן משה יוצא אל מחוץ למחנה לקראת החוזרים עם השלל ( פסוק יג).

^[1]  לב,לג: ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף: ש: מדוע נתן משה חלק בעבר הירדן המזרחי גם לחצי שבט מנשה, הרי הם לא היו כלולים בתנאי שעשה משה עם בני ראובן וגד? ת:  שבט מנשה התלבט אם גם עם ישראל צריך לעזור לבני ראובן וגד, או רק לצפות מבני ראובן וגד לעזור לעם ישראל, ולכן משפחת מכיר מבני מנשה שלחמו בפועל לצד אחיהם ראובן וגד, זכו לקבל ממשה את הגלעד (פסוק מ'), ומשפחת יאיר כבשו אזורים נוספים. משה הבין כי אותן משפחות משבט מנשה, המהוות חצי מהשבט, גם הן מעוניינות להיכלל ב"תנאי בני גד ובני ראובן".

^[1]  לג,ב: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, על פי ה': ש: מדוע חשוב לכתוב את מקומות המוצא והמסע, ומדוע עצם הכתיבה צריכה להיות ציווי של ה' (ולא יוזמה של משה או היסטוריון)? ת: רק ה' ידע מראש שהדרך לארץ המובטחת לא תהיה ישירה וקלה, ולכן הציווי בא מה' עוד מראשית המסע. רק משה יכול היה לדעת את כל המסעות, כי כל האחרים (חוץ מיהושע וכלב) מתו בדרך, ולא ידעו את כל המסעות ומה קרה בכל מקום.

^[1]  לג,נו: והיה כאשר דימיתי לעשות להם – אעשה לכם: ש: מה ה' דימה לעשות להם, ל"יושבי הארץ"? ת: ה' דימה להוריש את יושבי הארץ מפני בני ישראל, ואם לא נוריש את כל יושבי הארץ, ה' מבטיח שיבוא עם אחר ויוריש אותנו מהארץ ("אעשה לכם"). המשוואה ברורה ומותנית מראש, עוד לפני הכניסה לארץ ("כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען"; פסוק נא).

^[1]  לד,יז: ואלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ: ש: מדוע היה צריך להחליף את נשיאי המטות לצורך קביעת הנחלות, הרי כבר היו נשיאים לכל שבט? ת: ה' רצה למנוע מצב של פרוטקציה, העדפה ו"שמור לי ואשמור לך", לכן סידר שיהיו נשיאים אחרים לאירועים השונים: ה' קבע את שמות הנשיאים לצורך מפקד העם (במדבר א,ה), משה קבע נשיאים אחרים כמרגלים (במדבר יג,טז), ועתה ה' קובע אנשים אחרים לגורל הנחלות.

^[1]  לה,כה: וישב בה עד מות הכהן הגדול: ש: מדוע להתנות את שחרור הרוצח בשוגג מעיר המקלט דווקא עם מות הכהן הגדול? ת:  כדי שגם הרוצח בשוגג וגם גואל הדם יידעו בביטחון כי תם מועד ישיבת הרוצח בעיר המקלט, צריך איזה אירוע חשוב ומסעיר שכולם יידעו עליו. כהן גדול היה רק אחד, והוא מוחלף במותו, וכולם אמורים לדעת על מותו. מות ראש שבט הוא לא דבר ברור, כי ראשי שבטים עשויים להתחלף כל כמה שנים. 

^[1]  לו,ו: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים: ש: 'לטוב' בעיני מי? ת: בעיני הגברים, בני שבט מנשה, ולא בעיני בנות צלפחד, כי כתוב בלשון זכר 'בעיניהם' ולא 'בעיניהן'.