מרן שר התורה הגאון האדיר הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מביא בספרו החשוב "הר הבית" (פרק ב') "פיענוח דברי הראב"ד הנעלמים והתמוהים". הרמב"ם והראב"ד חלקו על דין כרת בימנו על הנכנסים למקום המקדש (הר הבית במקומות מסויימים), שלרמב"ם יש לו דין כרת ולראב"ד לא. ומהטעם הוא שלרמב"ם השכינה לא זזה ממקום המקדש, ולראב"ד לא קידשו את מקום המקדש לעתיד (ולכן כיום אין בו חיוב כרת). ומוסיף הראב"ד שהטעם שלא קידשוהו לעתיד הוא משום 'לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך ניגלה לי מסוד ה' ליראיו' (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, יד בהשגות הראב"ד). ועולה השאלה מה הוא אותו סוד ה' ליראיו שניגלה לראב"ד?- מרן הגאון הרב גורן זצ"ל האריך בזה מאוד בפרק הנ"ל, והסביר לבסוף 'זה מוסבר לאור הסולם ההפוך בתחולת דרגות הקדושה לעתיד לבא שכתבנו לעיל, שקדושת ירושלים והמקדש לא תהיה לעתיד לבא מכח ארון הברית שבבית קודשי הקדשים כפי שהיתה בעבר, אלא להיפך, מכח הפיכת ירושלים לכסא ה', יתקדש המקדש וקה"ק ולא מכח ארון הברית' וכו'.
ואולי אפשר שכוונת הראב"ד היא שניגלה לו מסוד ה' שלא קידשו מטעם שהקדושה תשתנה, ובמה תשתנה אין זה סוד ה'. אלא הטעם הוא שישנם שני סוגי מקדש, שסוג אחד הוא המקורי, שהוא רק למעלת ה', ויש סוג שני שהוא המקדש שבימנו, שהוא משום חטא העגל, שתפקידו הוא להשראת שכינה גם בחטאינו "וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז טז) שהמקדש הוא המשך אהל מועד. ולכן כיון שלעתיד יהיה המקדש שהוא טהרה גמורה שמנותקת מהחטא, לא יכולים להקדיש את המקום גם לעתיד, כיון שאלו שני סוגי קדושה וחיבור שונים (ולא מקדשים גם לעתיד ולעתיד יבטלו, כיון שמעלים בקודש ולא מורידים) ולכן קידשו רק לזמנם. אי נמי, כיום אנו חיים דרך מדת הרחמים, ולכן המקדש הוא בהתאם להשראת שכינה דרך הרחמים, אבל לעתיד לבא שיעמדו בדין (שלכן לעתיד הלכה כב"ש), החיבור קדושה של המקדש יהיה בחיבור של דין שהוא סוג אחר לגמרי. לכן לא שייך לקדשו גם לעתיד, אלא רק לזמנם שהיה רק ברחמים, ולעתיד יקדשוהו מחדש בהקשרו החדש בדין. אי נמי, כיום אנו מחברים את העולם כלפי מעלה, מקדשים לה', אבל לעתיד ה' יוריד שכינתו כלפי מטה. שלכן כיום הנביאים בודדים אבל לעתיד כולם יתנבאו בגלל שפע החיבור שירד למטה 'דבר אחר, הרב זה הקב"ה שאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם" התלמיד זה משה שאמר "ומי יתן כל עם ה' נביאים" ולא נתקיימו דברי הרב ודברי התלמיד בעוה"ז. אבל לעתיד לבוא מתקיימים דברי שניהם, דברי הרב "ונתתי לכם לב חדש" ודברי התלמיד "אשפוך את רוחי על כל בשר" (מדרש שוחר טוב מזמור יד) שנראה שרב ותלמיד קשורים בדעותיהם, ומימלא הנבואה שתחול על כולם והלב חדש הם עניין אחד. שהחיבור של האדם לה' יחול ע"י שה' ישרה שכינתו על כולם. כך שזה שני סוגים שונים בחיבור השכינה לעולם, לכן לא שייך לחבר בין קדושה שקידשו את המקדש לבין המקדש לעתיד לבא, ולכן קידשו רק לזמנם. ואלי זה רמוז בלימודו שלומד ממעשר שני על הקדושה שאינה כיום, ומעשר שני תפקידו לחבר את האדם לה' ע"י אכילתו בקדושה, כך שזה רמז לחיבור קדושה של היום. אי נמי, הראב"ד מדגיש '..להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם' שכיום שלטה בו יד אדם ולכן נחרב, אבל לעתיד לא תשלוט בו יד אדם, שהוא יהיה עולמי, וזה דרגה אחרת כעין מנותק לגמרי מהעולם, שלא שולט בו נזק אלא הוא עולמי מעל הזמן, שזה מעלה ניפרדת לגמרי ממה שכיום, לכן לא קידשו אלא לזמנם ולא לעתיד. (וכל הטעמים יכולים להתחבר יחד, שהם עניין אחד בשורשו). יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונעלה לעבוד את ה' בקדושה ובשמחה אמן כן יהי רצון.
