"ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם" (ב,יז) 'כיצד היו ישראל מהלכין במדבר?- רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה: חד אמר כתיבה וחרנה אמר כקורה. מן דמר כתיבה:"כאשר יחנו כן יסעו", ומן דמר כקורה:"מאסף לכל המחנות לצבאותם". מאן דמר כקורה ומה מקיים כתיבה "כאשר יחנו כן יסעו"?- מה בחנייתן על פי הדיבר אף בנסיעתן על פי הדיבר. ומאן דמר כתיבה מה מקיים כקורה "לכל המחנות לצבאותם"?- לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזיר לו, הה"ד "מאסף לכל המחנות לצבאותם" (יר' עירובין ה,א). אחד מדמה את מסעם לתיבה, שזה מרובע, ואחד מדמה לקורה שזה לאורך שהלכו בתור. וניראה שלא סתם אמרו קורה ותיבה לדמות את סדר מיקומם בתנועה, אלא יש בזה עניין. שקודם נאמר 'ובמדבר מי היה מכוון להן את הרוחות?- א"ר אחא: ארון היה מכון להם את הרוחות, הה"ד "ונסעו הקהתים נושאי המקדש" זה הארון "והקימו" בני מררי "את המשכן עד בואם" בני קהת שעליהן היה הארון נתון'. כך שקודם נאמר על הארון שהיה חשוב בשביל להעמיד את המשכן, ומימלא גם בתאור של תיבה וקורה זה תאור דומה לארון שהוא כתיבה, ולמשכן שבנוי על קורות, כשהתיבה מושכת אחריה את הפעולה של הקורה, כמו שהארון משך את פעולת הקמת המשכן כיצד יעשה. והנה בחנייתם כולם מודים שזה נעשה בצורה של תיבה כיון שזהו פס' מפורש "סביב לאהל מועד יחנו" כך שחנו כריבוע שזהו מסביב. אם כן מה ההבדל למ"ד בנסיעה כקורה, מדוע שינה מסדר חנייתם?- אלא שבזמן שישבו במדבר למדו תורה, שזהו שבנ"י היו 40 שנה כדי שתספג בהם התורה (מכילתא דר"י "בשלח" [בהתחלה]) וזהו שישבו כמו תיה, שדימו את ישיבתם במדבר כמהותם ללימוד וספיגת התורה בנו, והנה כאשר נסעו והכל היה מפורקלא ניתן ללמד תורה, לא רק מצד שאנשים עייפים מהמסע (מעין שבא"י יעבדו ולא ילמדו כי עייפים) אלא שמסירת התורה היתה ע"י דבר ה' אל משה במשכן מבין הכרובים, וממנו הלאה לכל בנ"י, ולכן כשנסעו לא היה את המשך מתן תורה, ולכן אז לא שייך לכאורה לדמותם לארון. לכן מדמים לקורה, למשכן, שהוא נעשה ע"פ הארון (כמו שהובא קודם) כך גם במסעם זה 'על פי הדיבר' שזה כמו שהלימוד הוא להרגילם לדבר ה', כך גם במסעם זה הליכה ע"פ ה', ולכן זה כמו המשכן שנעשה ע"פ הארון כיצד למקמו, שכאן זה כיצד ליסוע- ע"פ ה'. ולמ"ד כתיבה, גם במסעם זה חלק מהלימוד, כיון שהלומד שלא על מנת לקיים לא שווה כלום, ולכן הקיום הוא חלק מהותי מהלימוד, ולכן בהליכתם היו בני דן הולכים אחרונים ומחזירים את האבידות לבנ"י שבכך היו מקיימים מצות השבת אבידה, ולכן זה חלק מהתורה, ולכן נסעו כתיבה כמו שחנו כתיבה.