בספירת העומר אבלים על מיתת תלמידי ר"ע, עד ל"ג בעומר שאז ע"פ מסורת הגאונים (המובא במאירי) פסקו מלמות. ונישאלת השאלה על מה שמחים בל"ג בעומר על שפסקה המיתה? הרי לא נישארו מתלמידי ר"ע אף אחד, כך שאין יותר מי שימות ולא ריחמו בדין כלל, אז על מה חוגגים?- ואמנם אפשר שיש לחלק בין הפסקת האבלות לבין חגיגת ל"ג בעומר שיש לו עוד הרבה סיבות לחגיגה. והסביר הפר"ח ששמחים על תלמידיו השניים של ר"ע, אולם זה קצת דחוק שהרי נאמר שהעולם היה שמם עד שבאו אליהם כך שמן הסתם זה לא היה אותו זמן.. הרב שמעון הסביר ששמחים על שר"ע לא התייאש והחליט באותו זמן לבנות הכל מחדש אע"פ שמפעל חייו קרס הוא לא התייאש (כמו שמדגיש מרן הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) ועל זה שמחים. והנה ניראה שאפשר שע"פ גרסת ר"ש גאון שיוצא שר"ע מת לפני תלמידיו, ומימלא התלמידים ששרדו הלכו לרבותינו שבדרום ולמדו שם (כמו שמדייק מרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א), יוצא שרבותינו שבדרום לא מתו, מימלא אפשר לומר שעל זה שמחים שפסק בל"ג ולא הרגם. ואולי אפשר שהנה מיתת תלמידי ר"ע היה בשל שלא נהגו כבוד זה בזה, ובספירת העומר יש עניין של אחדות בבנ"י לחיבור לתורה, ולכן אז מתו (כדברי מרן הגר"ש גורן זצוק"ל). ומוסיף הגר"ש גורן ומוסיף שאי הכבוד בא לידי ביטוי אצלם באי ביקור חולים שזהו כשופך דמים ולכן נענשו למות (ראה ב"מועדי ישראל"), מימלא ניראה שאפשר שמה שלא ביקרו חולים זה מראה שהפרוד בניהם ממש עמוק שלא באים לראות מה שלומו בכלל, ולכן גם שאר האנשים חשו בכך ומן הסתם אף הושפעו מכך (כמו שרואים לצערנו לא מעט אף בימנו) ויוצא פירוד בקדושה, שזה יוצר פגם בתורה בבנ"י, והנה אחרי שמתו כולם והיה העולם שמם ראו כולם בחוש שמה שעשו היה דבר רע, וזה בא לידי ביטוי בתלמידיו השניים, 'אמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני  שהיתה  עיניהם  צרה  בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה' (קהלת רבה יא,ו) משמע שהאחדות גרמה להם למלאות כל הארץ תורה, שקודם בשל אי הכבוד זה גרם למיעוט תורה בישראל, שזהו שהאנשים הושפעו מהם. מימלא לכן ניראה שמהנפילה יצא תקומה וחיבור לתורה טוב יותר, לכן מיד כשפסק המיתה ואין צורך להתאבל שמחים על החיוב שיצא מזה. מעין שסבי ז"ל (כרבים מבני דורו שרידי השואה) ראו בכל חתונה והקמת בית נצחון על הנאצים ימ"ש, וזה מתמיה שהרי כל משפחתם הושמדה אז על מה יש לראות נצחון בהקמה של בית אחד? אלא שמתוך שיא הנפילה רואים בחיוב כל גרגיר טוב, ולכן ניראה שכך זה גם בל"ג בעומר. ואולי זה קשור לדעה של"ג בעומר הוא "הוד שבהוד" שזה שיא הדין (הוד=דין) ולכן כמו כשבבי"ד פסקו כולם שהאדם חייב, הוא יוצא זכאי, כך גם ביום זה בא זכאות לעולם. אולי זהו השורש שמתוך שיא הנפילה צץ ועולה הטובה, בא כח חזק לטובה, כמו שנאמר "כי נפלתי קמתי" שדרשו חז"ל 'אילולא שנפלתי לא קמתי' (ילקו"ש נ"ך תרכח) והסביר מרן הגר"ח דרוקמן שליט"א שמתוך הנפילה בא כח העליה.