'ת"ר: כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות. - אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים? - אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים? שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב (מלאכי ג, ט) "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו". אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט; וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט; מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט; מאי היא? אמר רב: בת צדעא; שנאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" וגו', מאי "על ראש שמחתי"? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? - במקום תפילין, שנאמר (ישעיהו סא, ג) "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלים" וגו'' (ב"ב ס,ב). לכאורה הרי ברור שרק על מים אין תשובה, אז למה מההתחלה לא אמר להם ר"י שיש בעיה עם מים? בפשטות אם היה ישר עונה שלא יוכלו לשתות מים אז היו אומרים שבמים אין ברירה ולכן זה שונה ממה שיכולים לימנע, לכן הלך איתם כל פעם צעד אחד יותר, שכך המשיכו איתו, שהסכימו לגזור עוד ועוד, ובכך רמז להם שיכולים להגיע לכל מיני גזרות עד אפילו מניעת מים שזה בלתי אפשרי, ולכן צריך כלל שעליו מבססים את הגזרות, שזהו שהעיקר הוא ע"פ הכלל שצריך גזרה שהציבור יכולים לעמוד בה. עוד נראה שבכוונה הלך צעד אחר צעד ע"פ התדירות (שזהו מנחות ביומיום, ביכורים בזמן חודשי הביכורים וניסוך המים רק בסוכות), שאילו היה אומר ישר מים היו אומרים שזה דבר נדיר ולא יומיומי, ולכן אין לגזור על כך; לכן אמר צעד אחר צעד, שכך המשיכו איתו והראה להם שאפשר בגזירות בלי סוף, ולכן העיקר בגזירות הוא ע"פ הכלל... אולי גם לא רצה לענות להם ישר על מים כיון שהם היו בטענה שיש לאסור בגלל חורבן המקדש, ולכן אם מיד היה סותרם ע"י המים הם היו מוצאים כל מיני תרוצים, לכן הלך עם זה לאט לאט, כעין שזה בירור יחד איתם, שאמנם יש טעם בדבריהם, כמו שענו לו על לחם ופירות, אלא שבכ"ז אין לאסור; שכך פעל כדי שיתקבלו דבריו ולא יתנגדו לדבריו. (או בדומה כמו שמנחמים אבל לאט ולא בבת אחת, כך הראה שהוא איתם וקרוב לליבם, וכך לאט הוריד מכח האבלות שבערה בהם). אולי בפשטות חשב שיגידו לו על כל הדברים שהביא שלא יגזרו בזה כיון שהם דברים שקשה לעמוד בהם, ולכן יראה להם עוד ועוד דברים כדי לחזק את הטענה שיש הרבה קשיים לגזור בדברים שונים, ולכן צריך דבר עקרוני שבו יהיה הכלל מתי גוזרים (כמו שסיים כך בדבריו שזה ע"פ יכולת הציבור), והוא שתלוי ביכולת הציבור, כמו שהם מבינים שאי אפשר לגזור יותר מדי (ולכן רצה להביא הרבה דברים שלא יכולים לעמוד בזה כדי לחזק את הטענה שאי אפשר לגזור במה שאי אפשר לציבור לעמוד בו, אבל בכל דבר ענו שגם את זה יגזרו, עד שהגיע למים). לכאורה למה לא אמרו פשוט שזה מצד צער, שבבשר ויין יש שמחה יתירה שלא כמו שאר הדברים שאין בהם כ"ך שמחה? בפשטות אמנם יכלו לענות לו כך, אלא שהם לא עשו זאת בשל עניין הצער שהרגישו, אלא מצד פרישות כדי לגלות במעשיהם אבל על חורבן הבית, כזכר לחורבן; לכן טענתם היתה מצד גילוי שכנגד הביטול במקדש, ולכן ענה להם כמו שענה להם, והם לא ענו מצד צער. אולי גם כיון שיש אבל על חורבן הבית בצומות ובגזרות שסמוך ל-ט' באב, שבהם מביעים צער על חורבן הבית, אז לא רצו לומר שזה מצד הצער, שבכך יוצא שכאילו טוענים שלהם יש יותר צער מאחרים, שבזה יוצא זלזול באחרים; לכן אמרו דווקא מצד שגוזרים על עצמם כחומרה כנגד החסר, שבזה אין כ"ך תוצאה שנראה זלזול באחרים. או שאם היו אומרים מצד מניעת שמחה יתרה, יכלו לומר להם שבזה הם פוגעים בעבודת ה' שלהם, שהרי את ה' יש לעבוד בשמחה, ולכן הוספת אבלות וצער מעבר למה שגזרו זה לא ראוי; לכן אמרו דווקא מצד שגוזרים על עצמם כנגד החורבן ולא שיש להם בזה צער ומניעת שמחה. בפשטות נראה שמה שמנעו מעצמם בשר ויין זה מטעם צער החורבן, שלכן גזרו על עצמם כנגד הדברים שהיו במקדש (שבזה הביעו את צערם), ומה שלא ענו לו שגזרו על עצמם רק בדברים שהם שמחה יתרה, זה משום שטענו שיש לגזור גם בדברים שצריך להתאמץ מאוד, בשל הצער הרב על החורבן, ממילא אם כך אז ראוי גם לגזור בכל דבר שכנגד המקדש ולא רק בשמחה יתרה, שכשיש צער רב אדם לא רוצים גם בדברים פשוטים. נראה שמה שענה להם ר"י שגזרו חכמים זה כנגד הגזרות שאמרו שהיה ראוי, שעושים אותם בצורה שהציבור יכולים לעמוד בו: שכנגד ביטול ניסוך המים זהו שאדם משאיר בביתו קטע בלא סיד, שהמזבח הוא כבניין, והסיד דומה למה ששמים בבור סיד כדי שלא יחלחלו המים שיורדים בגשמים, ועל ניסוך המים נאמר 'ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה' (ר"ה טז,א). ועוד ע"פ שיטת ר"י: 'ניסוך המים כיצד? … עלה בכבש ופנה לשמאלו, שני ספלים של כסף היו שם. רבי יהודה אומר: של סיד היו, אלא שהיו משחירין פניהם מפני היין' (משנה סוכה ד,ט), אפשר שבבית לא צובעים בסיד ונשאר כהה, כעין שהספלים היו מסיד והיו משחירים, שכך יש סיד וכהה (בבית), כנגד המתגלה בספלים שבהם עושים את ניסוך המים. כנגד אי הקרבת קרבנות זהו שלא עושים את כל צרכי הסעודה, שזהו שמחסירים את הדגים, שזהו כעין כנגד הבשר (שדג מזכיר בשר). כנגד ביטול המנחות גזרו על האשה שלא תעשה את כל תכשיטיה, שהאשה מכונה גם בכינוי לחם: “כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית לט,ו), '"כי אם הלחם" – היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה' (רש"י). וזה בהסרת שיער: 'בת צידעא – טנפ"ל שרגילות לסוד שם ולהשיר שערן' (רש"י), שבזה יש גם גילוי של סולת: 'עניות טופלות אותן בסיד, עשירות טופלות אותן בסולת' וכו' (מו"ק ט,ב), ולכן מרמז ללחם שעשוי מסולת. כנגד פירות הביכורים גזרו על אפר מקלה בראש חתנים, שבביכורים שמים את הסל על הכתף: 'הגיעו להר הבית, אפלו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה … עודהו הסל על כתפו, קורא מ"הגדתי היום לה' אלקיך" (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה' וכו' (משנה ביכורים ו,ד-ו), כך שבגובה הסל ותכולתו קרוב למקום התפילין בו שמים את אפר המקלה. אולי גם פרשת ביכורים מתחילה “והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה” (דברים כו,א), וזה קשור לתפילין שמפיל אימה על שונאינו וכך נותן לנו כח לכבוש את הארץ וליישב בה ('[דברים כח, י] "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", תניא ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' [מנחות לה,ב]), ולכן אפר במקום התפילין מרמז על אבלות כנגד הביכורים. (אולי גם כדימוי לנעשה בביכורים: 'והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב' [משנה ביכורים ג,ג], שהתפילין נראים כעין קרן בראש, ועכשיו שמים אפר במקום זהב שבראש הפר בזמן המקדש). אולי גם הפירות צומחים בגובה, ויש בהם כח צמיחה, ואילו באפר זה שריפה וכיליון של הצומח, ולכן זהו כנגד הפירות (ובמקום של התפילין שהוא בגובה, בראש). וזה אצל חתן שעליו נאמר: 'ת"ר: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, וישיא בתו לת"ח, משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל' וכו' (פסחים מט,א), והגפן הוא אחד משבעת המינים שמהם מביאים ביכורים. ובסיום אמר כל המתאבל על ירושלים, שזהו התקנות של אבלות כ-ט' באב וכדו', שזה כנגד הנסכים, שהיין משמח לב אדם, ולכן כנגד זה זהו האבלות על ירושלים – צער במקום שמחה; וכן יין מרגיע את האבלות: 'א"ר חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנא' (משלי לא, ו) "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"' (סנהדרין ע,א), ולכן זכירת האבלות זהו כביטול היין, ביטול הנסכים. אולי אפשר לומר שהנאמר כאן הוא ע”פ סדר כנגד הסדר שבדבריהם, ולכן השארת המקום בלא סיד בבית זה כנגד הנסכים, שהיין משחיר את הסיד (כמו שאומר ר”י שסובר שהספלים היו מסיד והושחרו מהיין), כך כרמז כנגד הנסכים שמשאירים מקום שחור מהסיד (ולפי זה אפשר שמשאירים מקום של אמה על אמה, כנגד המקום שבו הנסכים יורדים, שעליו נאמר: 'למטה ברצפה באותו הקרן, מקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה, שבו יורדין לשית ומנקין אותו' [משנה מידות ג,ג], ולכן משאירים אמה על אמה כעין שמוסר כביכול ממנו הסיד כמו שמסירים את המכסה כדי לרדת לנקות את הנסכים שירדו לשם; וזהו גם 'כנגד הפתח' כרמז לפתח של האמה על אמה במקום השיתין); ואילו הנאמר 'כל המתאבל' זה כנגד ניסוך המים, כרמז להורדת הדמעות כמים בצער של האבל על חורבן ירושלים. אולי גם אפשר ש'כל המתאבל' זה סיכום לנאמר קודם (ולא נחשב כבפני עצמו וכן לא כנגד אחד מהדברים שהתבטלו), ולכן י"ל שהיין נכלל בביטול שבסעודה, שלא יהיו כל צרכי הסעודה, שבסעודה מושלמת יש בשר ויין. בנוסף הדגים שמבטלים זהו 'כסא דהרסנא – קערה של מאכל דגים מטוגנין בשמנן בסולת' (רש”י), כך שיש בזה גם נוזלים, ולכן מזכיר את היין; ובפרט שנסכים זה גם סולת ושמן, ולכן זה כמו הנעשה בדגים (שמטוגנים בשמן וסולת), ולכן מרמז על עניין ביטול הנסכים. יהי רצון שיתקיים בנו: 'וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר (ישעיהו סו, י) "שמחו את ירושלים" וגו''.