" 'הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי' (תהלים כב, כא)... וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה . 'צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דִּיתִיב בְּתַעֲנִיתָא, לֵיכוּל כַּלְבָּא שִׁירוּתָא' כִּי בְּוַדַּאי הַצַּדִּיק אֲכִילָתוֹ הִיא יְקַר הָעֵרֶך כִּי מַשְׂבִּיעַ אֶת נֶפֶשׁ דִּקְדֻשָּׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'צַדִּיק אכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ' ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, תורה נ)

רבי נחמן מצטט את הגמרא (תענית יא, ב): "צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא, ליכול כלבא שירותא" (תלמיד חכם שיושב בתענית, יאכל הכלב את מנת האוכל שלו). לכאורה התענית של התלמיד החכם, צדקות היא ואף על פי כן מגנה הגמרא את מעשהו. מדוע? משום שאדם היושב בתענית ולא אוכל, יוצר בתוכו פיצול בלתי אפשרי - שתי פיות. אתה אומנם לא אוכל אבל הכלב שבתוכך רוצה מאוד לאכול.

רבי נחמן אומר שישנו תיקון גבוה יותר (משלי יג, כה): "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ". לדעת איך לאכול בקדושה, זה התיקון הגדול יותר. החוכמה היא לקחת נגיסה אחת ודי. זו חוכמה גדולה יותר מאשר לא לאכול כלל. אדרבה, עם האוכל ניתן להגיע לתיקון גדול יותר, בזה שהאדם מרסן את תאוותיו ויודע איך לאכול לשובע נפשו, ויודע להודות לה' ולברך.

התיקון היותר עמוק הוא כאשר אתה יודע כמה לאכול ואיך לאכול, איך להפנים את הפנימיות של האוכל. אחרת יש כאן שתי פיות, פה אחד סוגר את עצמו מאכילה בזמן שהפה השני רוצה לאכול ממש, אין בך אחדות אתה מפוצל לשניים.

לכן מצטט רבי נחמן את הכתוב (תהלים כב, כא): "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" - דהיינו בקשה לפני ה' שיציל את "יְחִידָתִי", את האחד שבי, תציל אותי מהכלב שבי שצווח הב הב ורוצה רק לקחת, כדי שלא אהיה שניים, שאהיה אחד - שאהיה איתך!

רבי יהודה הלוי, בספרו "הכוזרי", מסביר לנו מיהו חסיד (כוזרי ג, א):

"אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו... שכן הוא חוסם את הכוחות המתאווים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה, ורחיצה וכל השייך לה - כפי הצורך... אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכוחות האלה לעבור את הגבול"

שיטה זו, תופסת את האדם כיצור הרמוני, המורכב משלל כוחות ואנרגיות ותפקידו הוא לאפשר לכל כוח לפעול כמידתו הראויה. המושל בכוחותיו, לפי רבי יהודה הלוי, איננו נדרש לדכא אף לא אחד מהם אלא לתת לכל אחד מהם את מידתו הראויה ולהגבילו כשהוא פורץ מעבר למידה זו.

בתשתיתה של תפיסה זו מונח היסוד כי "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט), ועל כן לא מדובר בדיכוי של כוחות, כי אם בהגבלתם.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"

הרב איתיאל גולד, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי" של ישיבת הר עציון - http://etzion.org.il/he/home