"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו".

(עירובין יג, ב)

לאחר שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם טוב שנברא האדם או לא, לבסוף הגיעו למסקנה שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, אך לאחר שכבר נברא - על האדם מוטלת החובה לפשפש במעשיו, ויש אומרים למשמש במעשיו.

על ההבדל בין "יפשפש במעשיו" ו"ימשמש במעשיו" כתב הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק ג):

"ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד: כי הנה הפשפוש במעשים - הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחוקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש - היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי - כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שיישאר זך ונקי. כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע".

לפשפש במעשיו - הכוונה היא לבדוק את עצמו שלא עשה מעשים רעים, שלא עבר על מצוות עשה או לא תעשה.

ולמשמש במעשיו - הכוונה היא לבדוק שאפילו מעשיו הטובים נעשו לשם שמים, באופן זך וצלול, בלי פניה ובלי שום מחשבת פסול.

גם רבי נחמן מייעץ לנו לפשפש במעשנו (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קסט): "רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וִיתַקְּנֵם כָּרָאוּי עַל פִּי דִּין וּמִשְׁפָּט הַתּוֹרָה, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁהָאָדָם דָּן וְשׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ, עַל יְדֵי זֶה מַמְתִּיק וּמְבַטֵּל הַדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה".

אם בשמים רואים שאתה עושה כבר דין למטה, אז לא דנים אותך למעלה. זהו פלא שאומרים לאדם להיות השופט של עצמו - הרי הוא נוגע בדבר?!

רבי נחמן מסביר שהעובדה שהקב"ה נתן לנו את המנדט והיכולת להיות בעולם הזה, משם גם ניתן לנו הכח לשפוט את עצמנו. באותו מקום שבו ניתנה לאדם הבחירה והחירות להיות, שם גם הוטל עליו האחריות על מעשיו, וממילא הסמכות לשפוט את עצמו. כאשר עומד האדם מול א-לוהיו ומול עצמו בלבד, אין הוא יכול להונות את עצמו והוא מוכרח שדבריו יהיו מתקבלים על הדעת. השופט את עצמו ניחן במידת האמת וביכולת לומר: טעיתי!

הקב"ה, נתן בידי האדם את האפשרות להיות, ובאותו המקום גם נתן לו את המנדט לטעות - וגם את הזכות והיכולת לשפוט את עצמו. הקב"ה נתן לנו את האפשרות לטעות עד כדי כך, שהוא סבלני לקבל את הטעויות שלנו - משום שכל עוד האדם שופט את עצמו, אפילו אם הוא שופט שלא כראוי, הקב"ה סומך עליו שהוא יעשה את העבודה כמו שצריך. כי כל עוד יש מישהו ששופט, כל עוד יש מישהו עם היד על הדופק, אז הקב"ה יודע שיש תקווה ומניח לך.

אם האדם שופט את עצמו זה בעצם אומר שהוא נמצא בתהליך, שהוא עובד על עצמו, וממילא יש לו תקווה.

הרב כרמיאל כהן, מהאתר: "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים" - www.ybm.org.il

הרב דן האוזר, מהאתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home