"כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי נִבְרָא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל הַמַּלְאָכִים (עיין תיקון עין דף קלז) וְזֶה הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁל יִשְׂרָאֵל... וְצָרִיך כָּל אֶחָד לִרְאוֹת, שֶׁיָּבוֹא לְזֶה הַתַּכְלִית, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל מַלְאָכִים, אַך צָרִיך לִשְׁמר עַצְמוֹ מְאד וְלִרְאוֹת, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כּחַ לַעֲמד בְּמֶמְשָׁלָה זוֹ... כִּי הַמַּלְאָכִים מִתְקַנְּאִים מְאד בְּאָדָם כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עֲלֵיהֶם... וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פח, ב): 'בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַה לִּיְלוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ, אָמַר לָהֶם (הקב"ה): לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא'... וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב, כב): 'וַיִּבֶן ה' אֱלקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם'. וַיִּבֵן - רָאשֵׁי תֵבוֹת (יְשַׁעְיָּה כב, כג): 'וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן' ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, תורה א, א-ב)

מלאך הינו כח של שלמות שיש בעולם. שלמות ללא בחירה, וממילא ללא טעויות וסטיות כלשהן.

כאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, שאלו המלאכים: "מַה לִּיְלוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ?", ובצדק. איך יכול אדם להתיימר לחוות את דעתו בין כוחות שעושים את רצון בוראם בלי הטיה מאז ששת ימי בראשית?

האדם נדרש להיות מושלם, אולם, ה' ברא את האדם בכוונה תחילה כלא מושלם. האדם מוגבל על ידי כוחות ששולטים בו שלטון ללא מיצרים. אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו העניק לאדם את הזכות הזאת, ביודעו ובהאמינו שלב"סוף", בסוף הימים, לאחר דורות של תיקון וזיכוך המידות וכשתימלא הארץ דעה את ה', בוודאי יהיו בני האדם ראויים לאחריות זו. אולם, "תכליתו" של עם ישראל היא להיות מסוגלים לעמוד באחריות זו, עוד לפני כן. כאן ועכשיו, במציאות המבולבלת, ולשם כך קיבלו ישראל את התורה, כפי שענה הקב"ה לשאלתם של המלאכים: "אָמַר לָהֶם (הקב"ה): לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא".

הקב"ה אם כן מצפה למערכת חיים זוגית עם האדם. מלכתחילה האדם נברא כנפרד מהקב"ה, בכדי שיוכל לבחור בו בחזרה. הסיכון שנלקח בכך הוא גדול, אך עימו גם הסיכוי שיהיה ערך פנימי למעשים של האדם. ללא בחירה, אותו מעשה עצמו מאבד מערכו. הערך הפנימי נוצר מעצם בריאתו של האדם נפרד וחופשי, אפילו מה'.

מסתבר שהפיצול הזה, הראשוני, בין הבורא לבריאתו, הינו אבן הבניין היסודית ביותר של כל הבריאה כולה. כל העולם בנוי מזוגיות - שניים נפרדים שאמורים לחפש זה את זה ורק במוצאם זה את זה ימצאו חיים. כך בנוי הטבע, מהפרפר וה'פרפרה', ועד האיש והאישה. וכשבנה כך הקב"ה את עולמו, הפקיד הקב"ה בידי כל אחד מבני הזוג, את התלות של האחד בשני, את הממשלה והמלכות על השני.

אולם יש תנאי להצלחת החיבור, טוען ר' נחמן, שהקב"ה הפקיד את החיבור שיבוא לאחר הפיצול דווקא במקום "נאמן". כך מרומז מהפסוק (בראשית ב, כב): "וַיִּבֶן ה' אֱלקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם", בראשי תיבות של המילה ויב"ן "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" (ישעיה כב, כג).

זאת אומרת, נטל ה' את הממשלה מידי כל בריאה ותקעה אצל בן/בת זוגו על מנת שתוכל להתגלות רק בטריטוריה של נאמנות. כך בין אדם לחבירו, כך בין איש לאשתו, וכך אפילו בין אדם לאלוקיו. כך שה' לא ייתן ממשלה אלא לנאמנים לו. רק כך ברור שלא ימעלו באמון שנתן בהם.

ממקום ריחוקו, מאותו מקום שנתלש הוא מבוראו, משם נדרש היהודי להכיר במלכותו של ה' ולהיות נאמן לו. הפיצול הקוסמי בין הבורא לבריאה, בין ה' לעמו ובין איש לרעהו, בודק את הנאמנות שביניהם. אם לא תתגלה נאמנות זו - יישאר העולם בפירוד, ללא כבודו של המלך וללא מלכותו. מלכות זו תלויה בנאמנותו של האדם המתמודד עם הפירוד והריחוק מה', וביכולתו לבחור שם שוב בה', מתוך חופש בחירה ונאמנות.

חופש זה, הוא זה שיכול להפיל את האדם ולהותיר את העולם בפירוד, הנובע מקטרוג המלאכים. אך אותו חופש עצמו, הוא שיכול להרבות את כבוד ה' ולכונן את כסא כבודו. חופש זה הוא שבוחן אם אכן יש כאן נאמנות. ללא חופש זה, ההליכה בדרכי ה' הייתה צייתנות גרידא, כדרכם של המלאכים.

ה' "תקע את מלכותו במקום נאמן", ואיזו הוא אותו מקום? - הבחירה. משם צומחת נאמנותו ושם תיכון מלכות ה'. מעתה, אם יהיה קשר עם ה', יהיה הוא אך ורק מתוך נאמנות. כך רצה הבורא, ומשום כך ריחק ממנו את האדם, על מנת לזכך ולברר את נאמנות זו, שרק על בסיסה תיכון מלכות ה'.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"