במסכת אבות ישנם חמשה פרקים, כשאליהם נוספה ברייתא בתור הפרק השישי (פרק קניין תורה), ככל הנראה זה בשל שנוהגים לקרוא את פרקי אבות בשבתות של ספירת העומר, ויש אז שש שבתות, ולכן הוסיפו עוד פרק כדי שיצא ללמוד בכל שבת שבספירת העומר פרק אחד ממסכת אבות, כתיקון למידות, כדי להיות ראויים למתן תורה בשבועות. המהר"ל מסביר שרבי סידר את מסכת אבות בחמשה פרקים, כנגד חמשת חומשי התורה, בלא הפרק השישי – הברייתא: 'שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשוֹן הַמִשְׁנָה, בָּרוּךְְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם. שנו חכמים. הפרק הזה אינו מן המשניות, כי המשניות אינם רק חמשה פרקים בלבד; פרק משה קבל (למעלה פרק א), ופרק רבי אומר (למעלה פרק ב), ופרק עקביא בן מהללאל (למעלה פרק ג), ופרק בן זומא (למעלה פרק ד), ופרק בעשרה (למעלה פרק ה). ויש לך לדעת כי אלו חמשה פרקים שָֹם התנא כנגד חמשה חומשי התורה, שכמו שהתורה יש לה חמשה חומשים, כך יש חמשה פרקים בדרך ארץ, שהם דברי מוסר. כי 'אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה' (למעלה פ"ג מי"ז), ולפיכך תלוים זה בזה, ושני הדברים שהם תלוים זה בזה ראוי שיהיה נחשב זה כזה. ולכך שָֹם חמשה פרקים בדרך ארץ גם כן, כמו שיש בתורה חמשה חומשים. וכשם שהתורה התחילה סדר היחוס מ"בראשית" (בראשית א, א), ומסדר ספור הדורות זה אחר זה, וכנגד זה מתחיל (למעלה פ"א מ"א) 'משה קבל תורה', ומספר כל הפרק המשך הקבלה דברי מוסר זה מזה עד סוף הפרק. ולפיכך הפרקים הם חמשה, וכל החמשה פרקים דבריהם בענין המוסר בלבד. ואף כי בקצת המקומות דברו בענין התורה, הלא אין דבר זה עיקר כלל, רק אגב גררא' וכו' (דרך חיים, אבות ו,א). נראה להוסיף שמי שהוסיף את הברייתא זה כנגד שבמשניות יש ששה סדרים, ולכן נתווספה ברייתא כחלק השישי כנגד התושב"ע. לכן ברייתא זו מדברת על התורה – ערכה ודרכי קניינה, שזה כנגד הת"ח, שבהם מתגלה התושב"ע לאחר שקנו קניין בתורה, שהתחברו לתורה כראוי, שאז עולה ומתגלה דרכם התושב"ע (שהיא החלק שמתגלה על ידנו). לכן פותחים בה ב'שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם', שמודגש בחירת הת"ח ע"י ה', שנותן בהם כח לגילוי התורה. פרק א' בפרקי אבות, כנגד ספר בראשית, שבו מסופר על יחוס, ולכן כנגד זה בפרק א' מסופר על מסירת התורה (כמו שמביא המהר"ל). בנוסף נראה שבראשית רומז לתורה, שהעולם נברא בשביל התורה ובנ"י: '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י. בראשית א,א). לכן פרק א באבות שכנגד בראשית מתחיל בקבלת התורה ע"י בנ"י, שזהו עיקרו של העולם (וכמו כן העולם לא עמד בשלמות עד קבלת התורה, שכל הבריאה היתה תלויה בזה: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א]. לכן 'משה קבל תורה מסיני' [אבות א,א] זה כנגד הבריאה שבבראשית). פרק ב' מתחיל ב'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין' (אבות ב,א). רבי הוא מסדר המשניות, הוא שהעמיד את התושב"ע לדורות (שלא תשכח), ולכן זה דומה למשה שהעמיד את התורה לנו. רבי מזהיר כאן על שמירת התורה, כנגד מתן תורה שנאמר בספר שמות. (שלזה היתה גם כל יציאת מצרים שמסופר בשמות [ואף השעבוד היה כדי להיות ראויים לקבלת התורה, להפגש את הרעה של טומאת מצרים כדי לסלוד ממנה, וכך להדבק כראוי בתורה, וכן להקנות לעבודת ה' – שקנה אותנו בהוציאנו ממצרים מעבדות לאדם להיות עבדיו]). [ואומר להסתכל בשלושה דברים כעין מתן תורה שהיה בחודש השלישי]. פרק ג' מתחיל ב'עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע, מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' (אבות ג,א). כנגד ספר ויקרא שבו מסופר על עבודת המקדש, מקום שיא עבודת ה', ולכן בשמו מרומז 'עקביא' מלשון עקב, תחתון, שהמקדש של מטה מכוון כנגד של מעלה ('"מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ". זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, שֶׁכִּסֵּא שֶׁלְּמַטָּה הוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד כִּסֵּא שֶׁלְּמַעְלָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תְּהִלִּים יא,ד) "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ". וְאוֹמֵר: (מְלָכִים א ח,יג) "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים"' [מכילתא שמות טו,יז (מסכתא דשירה, פרשה י)]). [בלשון א"י זה נכתב 'עקביה' (כך מופיע כאן בנוסח המשנה בכת"י קאופמן. וכן בתוספתות [בכורות ב, עדויות ב]. וביר' [נדה ב. סוטה ב]), כך שרומז גם לשם י'ה, שה' קיצר את שמו יחד עם קיצור "כס" במקום כסא עד להשמדת עמלק (רש"י. שמות יז,טז), כך שרומז למקדש, מקום כסא ה']. והוא מביא להסתכל בשלושה דברים כדי שלא לחטוא ('דע מאין באת' וכו'), שיש בזה ענוה (שיודע את אפסותו) ויראה מה' (לפני מי עתיד ליתן את הדין), שזהו כמו במקדש שאדם מביא קרבן כפרה לה', וחוזר בתשובה ונמחל לו עוונו, שבזה כעין כנגד שלא בא לעבירה – שאין לו חיבור לעברה, ובמקדש יש התבטלות כלפי ה' ויראה גדולה מכבוד ה', שזהו כעין כמו הדברים שעקביא אמר שיש לידע כדי שלא לחטוא. פרק ד' מתחיל: 'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי". איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשריך, בעולם הזה. וטוב לך, לעולם הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו"' (אבות ד,א). בן זומא לא נקרא רב כיון שלא נסמכו להוראה, אע"פ שהיה חכם גדול ביותר שהיה ראוי להורות (הוריות ב,ב). עד כדי כך שהוא הדוגמה לחכמה, שמי שרואהו בחלום: 'הרואה ... בן זומא, יצפה לחכמה' (ברכות נז,ב). לכן הוא כנגד ספר במדבר, שדור המדבר היו אנשים בעלי מעלה גדולה ביותר, שהרי זכו לנבואה בקריעת ים סוף ומתן תורה, הם נקראו 'דור דעה'. אולם חטאו פעם אחר פעם (עד שלשיטת ר"ע 'דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר "במדבר הזה יתמו ושם ימותו”, דברי רבי עקיבא' וכו' [משנה סנהדרין י,ג]), לכן כעין מרומז בבן זומא על דור המדבר שהם בעלי מעלת חכמה גדולה ביותר אבל לא התנהגו כך, כעין כמו דימוי בבן זומא שהיה עם חכמה גדולה ביותר שראוי לסמיכה, אולם לא הוסמך, שלא הוציא זאת לפועל. (וכן כיון שלא הורה יוצא שגם לא הלכו ע”פ דרכו בהלכה, כעין דור המדבר שלא הלכו ע”פ ההלכה). בן זומא אומר מיהו הגיבור, שזה כרומז לכך שבבמדבר מסופר על המלחמות שנלחמו והכיבושים שכבשו לקראת הכניסה לארץ. וכן ספר במדבר מתחיל במפקד הלוחמים – הגיבורים (לוכדי עיר) בבנ"י, לקראת הכניסה לארץ (אלא שחטאו ולכן לא נכנסו אז). וכן פקדו את הלוים שהם מיועדים ללימוד תורה בבנ"י, שזה כנגד 'איזהו חכם', וכן מסופר על קרח שהיה עשיר, שכנגדו 'איזהו עשיר'. כמו כן מסופר על חטא מי מריבה שמשה ביזה את בנ"י באמרו "שמעו נא המורים", שכנגד זה 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'. פרק ה' מתחיל 'בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות' (אבות ה,א). שזה כנגד ספר דברים שנאמר לקראת כניסה לארץ, ולכן מרומז על בריאת העולם, שנברא מא"י (יומא נד,ב), וכן בא"י יש עשרה מעלות קדושה: 'עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות' וכו' (משנה כלים א,ו), כעין כנגד עשרה מאמרות של קדושה (שיצא מפי ה') שמעמידים את העולם. וכן א"י היא עיקר מקום התורה וקיום המצוות: 'ד"א "ואבדתם מהרה" - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים ... כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם' (ספרי עקב,מג), לכן זה כנגד הצדיקים שמקיימים את העולם בעיקר דרך כאן במצוותיהם. פרק ו' – הברייתא של קניין תורה, כנגד התושב"ע, ולכן מתחילה ב'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה' וכו' (אבות ו,א). רבי מאיר מלשון אור, אור התורה שמתגלה באדם, שזהו גילוי באדם שמאיר בתושב"ע. וכן בר"מ מתגלה עניין התורה שמתגלה באדם, שהוא למד מאחר וסינן מה לקבל ממנו, והיה זמן שלא נאמר דבר משמו בשמים בשל כך (חגיגה טו,ב), כך שזה מרמז על מעלת הת"ח בגילוי התושב"ע שבו (שזהו שסינן מה ללמוד מאחר, וכן דבריו שנאמרים בשמים זהו תושב”ע – דעתו). והוא אומר שמי שעוסק בתורה זוכה לדברים הרבה, שזה מכח התורה שמתגלה בו (שלכן זוכה להרבה דברים), שזהו כמו עניין התושב"ע – התורה שמתגלה באדם.