"אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני" וגו' (במדבר טז,כט). 'אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה מנין? שנאמר (במדבר טז, כט) "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם" וגו'. מאי משמע? אמר רבא: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים לא ה' שלחני לזה' (נדרים לט,ב). 'ופקודת כל אדם – שבני אדם מבקרין אותן. לא ה' שלחני לזה – לפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר להם מדעתו בלא ציווי של מקום' (רש"י). 'לכאורה הוי פשטות הכונה שביקש משה מהקב''ה שימותו שלא כדרך כל הארץ, דאל''ה יאמרו הבריות לא ה' שלחו, וא"כ הלשון לא ה' שלחני פירושו שכך יאמרו המבקרים, אבל במ''ר מפרש בענין אחר שאמר משה אם הרופאים עולים ומבקרים וכו' אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני, ע"כ. הרי דקאי האמירה על משה, ומירושלמי שנביא בפסוק הבא משמע שהפירוש כן הוא. והנה אע''פ שמפרש המשמעות מלשון הפסוק דרומז על ענין ביקור חולים, בכ''ז עדיין אינו מבואר איפה מרומז ענין זה בלשון הכתוב, ואפשר לומר ע''פ מ''ש בברייתא דאבל רבתא פ''ח וביו''ד סי' שצ''ג ס''ג יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים שלשה ימים שמא עדיין חי הוא, והנה פקידה כזו שייך רק במיתה טבעית, אבל במיתה שלא ע''פ הטבע כמו בליעת קרח ועדתו לא שייך בהם פקידה כזו שמא חיים הם אחרי שהקב''ה חפץ במיתתם ובודאי מתו, ולפי''ז מפרש הלשון ופקודת כל האדם יפקד עליהם מלשון פוקדים על המתים כמבואר, שזה ג''כ ענין בקור שמבקרים אם חי הוא, וממילא הוי רמז מכאן לכל ענין בקור חולים, כל אופני בקור, ודו''ק' וכו' (תורה תמימה). בפשטות הדרש משמע כמו שפירש רש"י שמשה ביקש שלא ימותו כרגיל ככל אדם, שזה מתגלה ע"י עניין פקידה – ביקור, שלא יבקרו אותם בזמן שחולים כשהם לקראת מיתתם אלא ימותו מיד, ממילא משמע מכאן שיש מצווה לפקוד חולים. אולי אפשר גם שהלימוד על ביקור חולים נרמז ומתפרש גם מההמשך בפס': “ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'” (פס' ל). שבזה רומז למה שנאמר קודם על מיתתם: “וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב" וגו' (פס' כו-כז). שבזה מתקשר ומתברר שמה שאומר משה שלא ימותו ככל אדם קשור לכך שהארץ תבלע אותם ואת רכושם ואת כל אשר להם, שלכן הזהיר קודם שלא יהיו באהלי החוטאים פן יספו אתם, ממילא יוצא שמה שאמר שלא ימותו ככל אדם זה קשור לכך שלא יהיו אתם באהליהם, שזהו מרמז שלא יבואו לבקר אותם בהיותם חולים שוכבים על מיטותיהם כשאר החולים (אלא הם ימותו מיד בבליעה בלא חולי). מדוע דווקא כאן נלמד רמז לביקור חולים? נראה שזה כדי לרמז שהחולי בא כדי שאדם יחזור בתשובה, כמו כאן שמשה ניסה להחזירם בתשובה, שלכן משה הלך אליהם: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (פס' כה), והדגיש מכאן ר"ל (שהוא זה שלמד לביקור חולים) שמשה ניסה בכל כוחו לבטל את המחלוקת: '(במדבר טז, כה) "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", אמר ר"ל: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת' (סנהדרין קי,א). לכן יוצא כאן הדגשה ברמז במחלוקת קרח שהחולי הוא בשביל חזרה בתשובה. וכן משמע במדרש: 'מיד, "וישלח משה לקרא" וגו'. לא נלך לא נבוא אין כתיב כאן אלא "לא נעלה". ועליהם אמר שלמה (משלי יח ז): "פי כסיל מחתה לו", פתחו פיהם לפורעניות, לומר שהם מתים בירידה ולא בעליה. כשם שאמרו כך מתו: "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה". אמר משה, הואיל ולא רצו לבא, אני אלך אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". כשראו אותו, התחילו לחרף ולגדף, שנאמר "ודתן ואבירם יצאו נצבים". וכי יושבין או כורעין או נופלין יוצאין בני אדם? אלא מלמד שיצאו כשהן מחרפין ומגדפין, שנאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב (ש"א יז, ד): "ויצא איש הבינים ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב", מה יציאה והצבה התם בחרופין ובגידופין, אף כאן בחרופין ובגדופין. לכך פתח משה ואמר: "אם כמות כל האדם ימותון אלה" וגו', וכתיב "ותפתח הארץ את פיה"' (תנחומא "קורח", סימן ג). משמע שניסה משה לבטל את מחלוקתם, חטאם, וכיון שלא חזרו אלא אף חרפו וגידפו, אז ביקש שלא ימותו כדרך כל אדם, הרי שיש בבקשתו למיתתם קשר לאי חזרתם בתשובה, ולכן כאן נרמז על ביקור חולים שכשאדם מבקר את החולה יתפלל עליו (כעין שמשה ביקש שימותו), ועל החולה לשוב בתשובה, שזהו מטרת החולי: 'אמר רבי לוי: אברהם חידש זקנה, יצחק חידש יסורים, יעקב חידש חולי, חזקיהו חידש חולי שיתרפא. אמר לו: העמדת אותו עד יום מותו, אלא מתוך שאדם חולה ועומד, חולה ועומד, הוא עושה תשובה. אמר לו הקב"ה: חייך! דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל! הה"ד (ישעיה לח): "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו, ויחי מחליו”' (ב”ר סה,ט).