פעמים רבות אנשים מגיעים למצב שבו הם לא מצליחים 'לסחוב' עוד את עגלת החיים. מכל כיוון עולה ומבצבץ קושי רב. זו משכנתא שמשולמת אך בקושי, קשיים במקום העבודה, זוגיות שעולה על שרטון, בריאות שאינה במיטבה, ילד שנוחל כישלונות במבחנים. לפעמים האירועים הללו באים בזה אחר זה, ולפעמים בצרורות. כל אחד מהדברים הללו יכול להפיל אדם, ולא בכדי.

לא תמיד אפשר "להשתלט" על הכול כדי לפתור אותם. נדרש לזה כוחות רבים, אומץ וקור רוח, וזה בהחלט לא קל. באופן טכני, מה שצריך לעשות, זה לרשום את הבעיות על הדף, ולהתחיל להגדיר סדר דחיפויות, מה צריך טיפול קודם ומה אפשר לדחות לעוד חודש, נניח. אפשר גם לקחת כל בעיה, ולפרק אותה לחלקים, ולהתחיל להתמודד פרט אחר פרט, בדרך לפתרונות, או לפחות בנסיונות לצאת מהמבוך.

האם יש דרך נוספת להתמודד עם מצבים מעין אלה, בפרט במצבים שאין לנו שליטה עליהם (כמו בריאות, וכדומה)? איך ניתן להסתכל על הדברים בצורה כזו שאפשר יהיה להיבנות מהם?

תלוי איך מסתכלים

פתגם ידוע אומר: כל עליה היא גם ירידה, וכל ירידה היא גם עליה – תלוי רק מאיזה כיוון מסתכלים על הדברים. כל סיטואציה בחיינו יכולה להיות פתח לנפילה ויכולה להיות מנוף לצמיחה.

סיפר לי אדם ששהה תקופה ארוכה ליד מיטת אביו שחלה במחלה סופנית, כי כשהבין שעל פי דרך הטבע אין הרבה מה לעשות לשנות את רוע הגזירה – החליט להסתכל על התקופה הקשה הזאת, כתקופה של צמיחה אישית. הוא התקרב יותר לאביו. כעת, כשהוא עצמו בגר והיה לאיש, יכול היה לשוחח עם אביו וללבן איתו דברים רבים שבתור ילד ונער לא יכול היה להבין. והאב? שש ושמח לשתף פעולה ו"להיפרד כמו שצריך".

בתקופה הזאת הוא גם פתח את לבו ונפשו לנעשה במחלקה, למד, הבין, הרגיש וחידד את תחושות השייכות לזולת. "כשאבא נפטר, אמרתי תודה לה' על התקופה הזאת שבה צמחתי ובגרתי", אמר, והוסיף לאחר מחשבה: "ושהיה לי את השכל למנף את החודשים הללו למקום החיובי הזה". כי לא פעם כאבים, הם למעשה כאבים של צמיחה.

לא בכדי שח אדמו"ר הרש"ב לבנו יוסף יצחק, לימים אדמו"ר הריי"צ, כי לאדם ניתנו שתי עיניים – עין ימנית בכדי שנראה את המעלות שבזולת ואין שמאלית כדי שנראה את החסרונות שבנו ונתקן אותם." הסתכלות היא דבר הנתון לבחירתנו ולשליטתנו, השאלה היא על מה וכיצד אנו בוחרים להתבונן.

זה הזמן להפעיל שלב ב' בהסתכלות שלנו את המציאות: 'להרים קומה' ולהביט על הדברים כמכלול ולאו דווקא כעל פרט. כשחיים את הרגע הנוכחי, את ההווה, לפעמים המציאות נראית קשה ומאיימת. אולם אם מסתכלים במבט כולל של עבר מול עתיד כשההווה הוא רגע בינתיים, ניתן לראות את התהליכים בצורה מפוכחת ואובייקטיבית יותר. כך למשל אפשר להביט על הגשם כמטרד, 'קשה לי כעת לצאת לרחוב ולממש תכניות שביקשתי לעשות' (לא בכדי הכהן הגדול בקודש הקודשים היה 'מנטרל' בקשות מעין אלה); אפשר גם להתרומם מהרגע הנוכחי, ולהביט בתועלת הכללית של כל התושבים הנהנים כעת משיפעת המים וממילוי אגמים ואקוויפרים למשך שנה שלמה.

מכאן הדברים גם משליכים גם לטרמינולוגיה שבה אנו משתמשים: האחד יאמר בפתחו של יום "יום קשה לפניי", והשני יעדיף "יום מלא וגדוש לפניי", ושניהם מתכוונים בדיוק לאותו הדבר.

כאן טמון המפתח: יכולת למצוא את הנקודה החיובית בכל מצב, ולפתח אותה מנקודה מקומית לכלל מבט רחב ושלם. הסתכלות שכזו, יש בכוחה (א) לתת כוח להתמודד עם המציאות העכשווית ו(ב) למנף את עצמנו לצאת ממצב הקושי שנכפה עלינו.

לדעת איך להסתכל

מי שלומד את ה"דבר מלכות" השבועי של פרשת משפטים, רואה כיצד הרבי מה"מ לוקח אירוע מדיני באו"ם, שגרתי למדי, והופך אותו לאירוע מכונן שממנו משתקפת העובדה שהעולם מוכן לגאולה, כבר טועם טעימה של ממש מימות הגאולה.

בשיחה מדבר הרבי על הארועים שמסביב, ויורד עד לרזולוציות הכי חדות: הוא פותח בשיחתו על המקום בו נפגשו המדינאים - ניו יורק, העיר של נשיא דורנו; הוא עוסק בתאריך של המפגש, הן בפן השבועי: "ערב שבת – ערב והכנה ל'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים'" והן בתאריך החודשי "כ"ו בחודש, בגימטריא דשם הוי'". מבחינת הרבי, לכל פרט, אפילו קטן, יש לו 'אמירה' כוללת למצב הכלל-עולמי והכלל-תקופתי.

עיון בשיחה זו מקנה בלומדים דרך חדשה בסגנון חשיבה – לא להסתכל על מאורע כלשהו בחיינו כעל אירוע נקודתי, לדבר או לפרשן אותו, אלא לראות בפרט חלק מהמכלול בתכנית האלוקית. הרבי מפציר בנו 'להתרומם' גבוה כדי שנראה הכול באופן גלובלי, בפרספקטיבה אלוקית.