ישיבה או צבא חלק 3
נכתב על ידי יניב, 22/1/2013
5.3 .תלמידי חכמים לא צריכים שמירה
אחת הראיות שמביאים החרדים לפטור תלמידי ישיבה מצבא הוא מכך שתלמידי חכמים אינם משלמים על שמירה בעיר בגלל שאינם צריכים שמירה, שנאמר בבא בתרא (ז,ב-ח,א) “אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב אספרם מחול ירבון אספרם למאן אילימא לצדיקים דנפישי מחלא השתא כולהו ישראל כתיב בהו כחול אשר על שפת הים צדיקים עצמם מחול ירבון אלא הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וק"ו ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח"
יוצא מכאן שריש לקיש סובר שהת"ח לא צריך שמירה ור' יוחנן סובר שהת"ח עצמו מגן ולכן אינו משלם, ואותו דבר טוענים החרדים שת"ח פטור מצבא כיון שהוא מגן ולא צריך שמירה.
על טענה זו משיבים המצדדים בצבא כמה תשובות:
א.הרב זלמן מלמד (תחומין ז 'גדולי תורה-זהו צורך האומה' עמ' 330-334) אומר שאין מכאן ראיה למקרה של ימנו כיון שכיום זהו מלחמת עזרת ישראל מיד צר וכיבוש הארץ, ובזה יש חייב להשתתף גם הת"ח ולכן אין לטעון שת"ח לא צריך שמירה, כיון שזה לא פוטר אותו ממצוה זו.
ב.הרב אהרן ליכטנשטיין (תחומין כרך ז 'זאת תורת ההסדר' עמ' 329-314) אומר שמה שנאמר שת"ח פטור בגלל שלא צריך שמירה זה דווקא כשגובים כסף על פי תועלת, שאז לת"ח אין תועלת בשמירה. לכן הביא זאת הרמב"ם בהלכות שכנים, וגם פתיחת העניין "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" מוכיח שזה בדיני שכנים. אבל במלחמה זה לא חל ע"פ תועלת, כיון שגם מי שאינו במקום המלחמה מצווה להשתתף כיון שיש אחריות גם על האחר, ומימלא במקרה שכזה חובה אף על הת"ח לצאת, כיון שחל החובה עליו לדאוג לאחר, אע"פ שאין לו אישית תועלת בכך בשל שהוא מוגן ואינו צריך שמירה.
ג. היד רמ"ה בחידושים על המסכת (חידוש עח) מדגיש שכל זה נאמר "ודוקא ברבנן דעסקי באורייתא תדירא ומקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן". ואנו לצערנו לא כולם עוסקים בכל כחם בלימוד תורה אלא גם מתעסקים בעוד דברים תוך כדי זמן לימודם, וגם אם רק עוסקים בתורה, רוב האנשים לא עושים זאת בכל כחם ולכן אין עליהם דין זה אלא דווקא על המיוחדים שבתלמידי חכמים, שמקדישים לגמרי כל זמנם ומרצם בתורה. ויותר מזה מופיע ברמ"א, על השו"ע יו"ד רמג,ב שפוסק שרבנן לא צריכי נטירותא, מוסיף הרמ"א "מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופרושיו ופסקי הגאונים ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר" וזה ודאי אי אפשר לומר על רובם המכריע של בחורי הישיבות בגיל של זמן הצבא.
ד.הגרש''י זוין ('לשאלת גיוס בני הישיבות') טען שאין לומר 'רבנן לא צריכי נטירותא' במקרה של ספק פיקוח נפש, שמה שהגמרא דיברה זה דווקא כשאין סכנה ממשית אבל במקום שיש סכנה, ודאי שאין לומר שלא צריכים הגנה כיון שבכך סומכים על הנס שזה דבר שאסור. מימלא אין פטור זה של הגמרא במקרה שלנו.
ה.הגמרא שם מדברת על שמירה של העיר מפני שודדים וכדומה לזה ולא על סכנה ממות, כמו שאומר הרדב"ז [שו"ת הרדב"ז חלק ב' סימן תשנב] (הרצי"ה),[ אם כי אפשר להתווכח אם התכון הרדב"ז לומר כך לגמרי או רק במקרים מסויימים]. וכן משמע מרש"י בההמשך, שעל ההמשך שם בדברי רב פפא "אמר רב פפא לשורא ולפרשאה ולטרזינא אפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא" מפרש רש"י: "לשורא- לתיקון החומה. לפרשא- פרש שהולך סביבות העיר לשומרה ולידע מה היא צריכה. לטרזינא- שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער". משמע דבריו שזהו שמירה כללית מפני מזיקים, שעננינם היזק הממון ולכן השומר שומר מהם. אמנם רבנו גרשום מפרש "לפרשא- שקונים סוסים לפרשים כדי שיצאו חוץ לעיר לעיין אם באו גייסות" משמע דבריו שזה עניין של סכנת נפשות שהרי מדובר בגייסות ופרשים, וכך הבינו הציץ אליעזר (חלק ב סימן כה). בכל זאת אין מדברי רבנו גרשום הוכחה שהרי גייסות שבאים לא הכוונה שבאים בכדי לילחם ולהרוג, אלא באים על עסקי ממונות. כמו שמביא תוספות (ב"ב ז,ב ד"ה "לפי") "שבח ממון הן גובין. כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון" יוצא שגייסות הכוונה שבאים על ממונות, ואותו דבר יש להבין בדברי רבנו גרשום. ומה שאומר רש"י בבא מציעא (קח,א) על הגמרא שת"ח פטורים מלשלם על "איגלי גפא" ומפרש רש"י :"לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר" שמשמע צבא שבא להרוג. גם מזה אין הוכחה שהרי צבא שונאים ניראים גם אם באים לכבוש ולקחת את הממון ולא להרוג דווקא. ומה שהתורה מגינה שלכן פטור זה דווקא בממון, אבל בנפשות גם הם צריכים ליזהר. כיון שכאשר המשחית משחית אינו מבדיל בין צדיק לרשע ולכן גם הם נהנים מההגנה מפקוח נפש (הרצי"ה). או שכל מה שאומרים שהם פטורים בשל הגנתם זה במקרה קל כמו ממון שאין בו חשיבות, ובפרט ת"ח שממונם לא מרכזי בחשיבותו, אבל במקרה של סכנת נפשות בשל חשיבות ההגנה לא מספיק מה שאומרים שהם לא צריכים הגנה בכדי לפטור אותם. ומימלא אם בענייני נפשות גם ת"ח חייבים אז זה ודאי כולל צבא.
ו.מה שדנים בגמרא זה מצד הטלת מיסים על התלמידי חכמים, שאז אומרים שכיון שאינם נהנים הם פטורים מלשלם. אבל במקרה של מלחמה כיון שכל לוחם חשוב ובמיוחד התלמידי חכמים שבצדקותם גורמים להכרעת הקרב לטובתנו, יש חשיבות שהם ישתתפו ואין לבא בטענה שאינם נהנים כיון שהם חשובים למלחמה. שלא כמו במיסים שאם הם לא ישלמו אז יסתדרו במיסים, על ידי שעל שאר הציבור יהיה יותר הכבדה במיסים, שאז באים בטענה שכיון שלא נהנים אז זה לא קשור עליהם ולכן שיפול על שאר הציבור והם יכולים ליסתדר. שלא כצבא שלא יכולים ליסתדר בלעדיהם, ויותר מזה יש בהם במיוחד חשיבות במלחמה ולכן הם אפילו קודמים לצאת לצבא משאר הציבור.
ז. מובא בשם החת"ס שמה שהגמרא שם דנה זה מצד "מס וחומה שהם מצד גלות ישראל... אבל שמירה כדרך שמלכויות נישמרים ממלכויות אחרים גם ת"ח חייב" וכו' . מימלא אותו דבר בצבא שלנו.
ח.גם אם ת"ח פטורים מלהשתתף בתשלום הוצאות על סכנה, זה דווקא על מקרה כמו שבשמירה שזה כנגד סכנה העתידה להיות, שלכן שמים שומרים ושליחים שיזהירו, אולם כל אלו הם להתכוננות מראש כשעדיין אין סכנה. אבל במקרה של סכנה שהיא מידית בזה חל גם עליהם החובה להשתתף עם הציבור ואין בכח הטענה שאינם צריכים שמירה בכדי לפטור עצמם מלהשתתף בהגנה על חיי אנשים.
5.4 .החומה של המלך אסא
המעדיפים ישיבה על פני צבא מביאים עוד ראיה לשיטתם מהמלך אסא שהקים חומה כדי להגן מפני המלחמה שעמד מלך ישראל לילחם עמו, ונאמר עליו במסכת סוטה (י,א):
"דרש רבא מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי מאי אין נקי אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"
יוצא מדברי רבא אלו שאסא עשה לא בסדר כאשר השתמש בתלמידי חכמים לעניין הגנה, ואותו דבר יש לומר בימנו שאין לתת למי שיושב בישיבה ללכת לצבא להגן.
על טענה זו עונים המצדדים בצבא בכמה תרוצים:
א.מזה שהגמרא מדגישה "אנגריא בתלמידי חכמים" ולא אומרת בפשטות מפני שהשתמש בת"ח, סימן שבא לומר שזה לא רק מעצם זה שעשו, שבזה אין בעיה, אלא שחייב אותם לעבוד בתור עבודות מלך, שזהו אנגריא כמו שפרש שם רש"י. כיון שזה נעשה בתור חיוב של עבודת מלך, על הת"ח היה ראוי לוותר, שיש עניין של כבוד ת"ח וחשיבותם בכדי לפוטרם מעבודת מלך, שבזה הדגש שלא היה צריך להעבידם בכפיה. אבל אם היה קורא להם בתור קריאה למלחמה הם היו צריכים להתנדב בזה לא היתה שום בעיה.(הרב לכטנשטיין).
ב.בירושלמי (סוטה ח,י) נאמר בדומה לבבלי אלא ששם נאמר:”כתיב והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי. מהו אין נקי? ר' סימון ורבנין רבי סימון אין נקי לביתו שעה אחת ורבנין אמרין לית רבי בריבי" , פרוש-רבי סימון סובר שלא פטר את הפטורים ממלחמת רשות שעליהם נאמר נקי יהיה לביתו, ורבנן סברו שהוציא ת"ח גדולים. ולא נאמר שום דבר רע על כך, משמע שלירושלמי זה בסדר מה שעשה. ויש כלל שעדיף להשוות בין דעות הבבלי והירושלמי ולכן אפשר גם כאן ליישב מה שחולק עם הבבלי בכמה דרכים:
1.הם חלקו כמה זמן נישאר עד שהמלחמה עם מלכות ישראל תצא לפועל, לבבלי היה עוד זמן ולכן לא היה צריך להשתמש בת"ח, כיון שיכל להסתדר גם בלעדיהם. ולירושלמי לא נישאר מספיק זמן, או לפחות לא יכל לדעת בברור ולכן היה צריך להשתמש בהם. ואותו דבר בימנו זה מידי וגם עליהם חל.
2.המהרש"א שם אומר "הכא לאו מלחמת מצוה היה" וכך חובה לומר כמו שמביא שם שאחרת לא מובן על מה מאשימים אותו בכך שהוציא חתן מחדרו. ומימלא אפשר שבזה חלקו הבבלי והירושלמי, כיצד להגדיר את המלחמה הזו, שלבבלי זהו מלחמת רשות ולכן גם תלמידי חכמים פטורים ואילו לירושלמי גם זה נחשב מלחמת מצוה. ובימנו ודאי שזהו מלחמת מצוה ויש לת"ח לצאת לילחם.(הרצי"ה).
ולכאורה ניראה מפשט הגמרא שהוציאם בשל שחשב שזהו מלחמת מצוה, שאחרת לא מובן מה הראיה של רבא שהוציא את התלמידי חכמים, הרי מה שלמדו מ"אין נקי" זה "חתן מחדרו וכלה מחופתה" אז מניין לרבא שהוציא גם את התלמידי חכמים?- אלא מובן שלמד שהוציא את מי שפטור ממלחמת מצוה, ומימלא ברור שאם הוציא אותם את ברור שהוציא גם את התלמידי חכמים, ולכן דרשת רבא מובנת על פי דרשת רב וכן פרש הערוך בערך "אנגריא", "אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, פירוש וכל שכן תלמידי חכמים".
3.הבבלי מגדיר זאת כאנגריא ולא כמלחמה, כניראה שסובר שכאן אין בזה כלל עניין של מלחמה, שהרי לא מדובר שיוצא לילחם נגד אוייב ממש, אלא נגד ישראל. וזה לא רק שלא מלחמת מצוה, לבבלי, אלא זה אפילו מלחמה שאינה ראויה, ולכן אמנם מותר לו לילחם בזה אבל אין בזה כלל מקום לשתף את הת"ח ולכן נענש על כך. לעומת זאת סובר הירושלמי שזה נחשב מלחמה ולכן שיתף את הת"ח. ובימנו זה ודאי נחשב מלחמה ראויה ומצוה ולכן גם ת"ח יוצאים.
4.הפסוק מספר "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה ואת עציה אשר בנה בעשא ויבן בם המלך אסא את גבע בנימן ואת המצפה" (מלכים א טו,כב) שזה אחרי שבעשא חזר בו מלילחם והלך משם, בעקבות מלחמתו של בן הדד. יוצא שכלל לא היה אז זמן מלחמה, ולכן לבבלי זה היה שימוש מיותר בתלמידי חכמים, שהרי עכשיו אין מלחמה ומה שמשתמש בהם זה כעבודת מלך רגילה לכל דבר שממנה הם פטורים("קרן אורה" סוטה, סוף פרק ח'). לעומת זאת הירושלמי מחשיב זאת עדיין למלחמה כיון שלא יודע מה יהיה בהמשך, ולכן כיון שזה מלחמה ראוי שהוציא גם את התלמידי חכמים.
5.הבבלי והירושלמי חלקו מה עשה אסא מלך עם התלמידי חכמים, לבבלי הם עבדו באנגריא בדיוק כמו שאר העם, ולכן מדגיש זאת רבא באמירתו "אנגריא" שזהו עבודת המלך שחובה על כל איש לעשות ואינו יכול להתנגד. וזה כולל גם עבודות שאינם ראויות ע"פ הכלל של "זקן ואינה לפי כבודו", בכל זאת אסא הטיל זאת עליהם ולכן נענש. הירושלמי לעומת זאת סובר שאמנם השתמש בהם אבל לא לדברי בזיון, אלא כמו להיות האחראים על העבודות ולא ליתלכלך בעצמם, כמו פקידי המלך ובזה אין בעיה ולכן לא חטא. מימלא במקרה של צבא בימנו אין זה נחשב לבזיון ת"ח אלא להיפך זה ניראה אפילו מכבדו.
ג. דברי רבא על מה נענש אסא הם דברי דרש ולא הלכה ולכן אין להביא מהם ראיה להלכה.
ד. מצאנו עוד מקום שבו נאמר על עונש בשל אנגריא בת"ח, אצל אברהם (נדרים לב,א) ושם פרש השיטה מקובצת "אנגריא- אין אגרא שהטריחם בלא שכר" משמע מדבריו שלא היתה הבעיה בעצם זה שהשתמש בתלמידי חכמים, אלא הבעיה היתה שלא שילם להם, שהטריח אותם בחינם, ולכן הדגש הוא על אנגריא ולא על עצם השימוש. יוצא שבימנו שיש שכר אין כלל דין של אנגריא.
5.5 .אנגריא של אברהם
מקור נוסף לשיטת החרדים הוא מהגמרא בנדרים (לב,א) שם הגמרא אומרת בהקשר למחמתו של אברהם נגד ארבעת המלכים :"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו".
יוצא מדברי רבי אבהו שאברהם שהשתמש בתלמידי חכמים עבר על איסור ולכן נענש, ואותו דבר יש לומר לזמננו שאסור לת"ח לצאת לצבא שבכך מבטל תורה.
על טענה זו עונים המצדדים בצבא כמה תשובות:
א. השיטה מקובצת שם במקום אומר "אנגריא אין אגרא, שהטריחם בלא שכר". יוצא שאין בעיה עם מה שהשתמש בהם למלחמה, אלא במה שלא שילם להם, ובימנו משלמים בצבא ולכן לא אין בכזה מקרה בעיה.
(במדרש רבה בראשית מג,ב נאמר: "אמר רבי שמעון בן לקיש באבנים טובות ומרגליות הוריקן", כך שניראה שהמדרש שם רומז מדוע לא היתה בעיה עם אנגריא של אברהם. שלרשב"ל הוא שילם ומימלא אין בעיה של אי שכר שלא כשיטת רבי אבהו. וכן ניראה בגמרא שמביאה אחרי דברי רבי אבהו "ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה" משמע שחולק על דברי רבי אבהו, ובהמשך מובא "וירק את חניכיו ילידי ביתו" ... ושמואל אמר: שהוריקן בזהב" משמע ששמואל סובר שנתן להם זהב ולכן לא נחשב שעשה בהם אנגריא שזה בלי שכר, ולכן לא סובר שעשה משהו רע, ולכן סובר שחטאו היה שהפריז על מדותיו של ה' )
ב.מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים היתה נחשבת מלחמת רשות . שהרי מובא במדרש רבה בראשית (מג,ב) "רבי לוי אמר בפרשת שוטרים הוריקן היך מה דאת אמר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו" כך שמוכח שדנו זאת כמלחמת רשות ולכן שחררו את הפטורים. מימלא אין ראיה למלחמותינו שהם מלחמת מצוה.
ג.מלחמה זו של אברהם אינה עומדת בשום גדר של מלחמה, לא רשות ובטח לא מצוה, שהרי לוט כפר בה' ומימלא אין דין שצריך להצילו,(הרצי"ה). ולכן אין לתת לת"ח להשתתף במלחמה שאין בה שום גדר של מלחמה. ובכך מובן מה שמביא רש"י (בראשית טו,א) “אחר הדברים האלה- ...אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת" (ומקורו בבראשית רבה מד,ד), ולכאורה אם יצא למלחמה על פי דין מה יש לו לפחד הרי עשה בהיתר? כך שמוכח שלא היתה בזה דין מלחמה כל שהיא כמצוה או רשות, ולכן פחד שמא נחשב מה שנילחם לחטא. מימלא אין כלל ראיה למלחמה.
ד.דברי רבי אבהו הם דברי דרש שהרי זה העמדה דרשתית על משהו כללי מתוך סברתו בלי רמז מפסוק, כך שזה ממש דרש ולא להלכה.
ה. הרב לכטנשטיין (תחומין) טוען שכיון שחלקו עליו בגמרא שם שמואל ורבי יוחנן :”ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" מוכח שלא הסכימו שעשה אברהם רעה בכך שהשתמש בת"ח. ולכן אין לנו ללמוד דווקא מרבי אבהו שהיתה בזה בעיה.
ו.בהמשך הגמרא מובא בשם רב: "וירק את חניכיו ילידי ביתו" רב אמר: שהוריקן בתורה". ופרש שם רש"י 2 פרושים:שהוריקן בתורה– זירזן בתורה. לשון אחר: הריקן מן התורה, מלשון "והבור רק", שעשה בהן אנגרייא” מיילא לפרוש הראשון שזירזם בתורה אין בעיה, אבל לפרוש השני שסובר כמו רבי אבהו אז למה לא אמר "אנגריא" ואם זה משום שבא לדייק לשון הורקה, אז למה לא מובא בשם רבי אבהו שנענש בשל שהוריקן מתורה שזה יותר קרוב לדרשת פסוק?- אלא מכאן ניראה שרב למד את המקרה מה שהיה, שהפסיקם מלימוד, וזה כשלעצמו אין בו בעיה ולכן לא מביא רב שיש בעיה. ואילו רבי אבהו ממשיך את העניין, שהפסיקם מללמוד, ובהמשך נאמר "וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגם את הנשים ואת העם"(בראשית יד,טז) שלמד שהוא החזיר את הרכוש והרי היה הרבה רכוש שלקחו חיילי ארבעת המלכים, שכיון שהחיילים לקחו ודאי שלקחו יותר ממה שהשבויים לקחו בשבילם, זאת אומרת השבויים סחבו בשבילם וגם החיילים לקחו בעצמם. ואם כן כשאברהם החזיר את כל הרכוש השתמש גם בתלמידיו לסחוב רכוש, וזהו אנגריא, עבודת המלך. ואמנם רש"י שם פרש שאנגרייא היה בכך "שהוליכן למלחמה" אפשר שכוונתו שהוציאם למלחמה על כל מה שהיו צריכים לעשות שם גם בנוסף לעצם הלחימה עצמה.
ז.יש מחלוקת האם למדים הלכות מזמן האבות אלינו, שאצלם אולי הדינים היו שונים. כמו שמובא ביומא (כח,ב) “אמר רב יוסף אנן מאברהם ניקום וניגמר? אמר רבא תנא גמר מאברהם ואנן לא גמרינן מיניה". על פי פרושו של רבנו חננאל והערוך על גמרא זו, רב יוסף סובר שאין ללמוד מהאבות ורבא סובר שאפשר ללמוד. וגם הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין ז,ו) אומר שחובתנו היא ממה שמשה ציוה ולא ממה שנעשה אצל האבות. ובפרט בריטב"א שאומר במפורש שזה קיים במסקנה שאברהם חלק על דברים דאורייתא, ולכן אף על פי שאצל אברהם מצאנו שנענש אין להביא מזה ראיה להלכה בזמננו.(הרצי"ה).
ח.רבי אבהו היה צריך לומר "שהשתמש בתלמידי חכמים" או "בטלם מתורה", אולם הוא לא אומר כך אלא "שעשה אנגרייא בת"ח" משמע שעיקר הבעיה היא שעמד עליהם כמו מלך שמחייבם בכפיה. שאין בעיה בכך שהפסיקו את לימודם לצאת למלחמה, שזה בסדר. אלא הבעיה אצל אברהם היתה שכפה עליהם לצאת כמלך שבכך יצא זלזול בתלמידי חכמים, שהיה צריך שיצאו בכבוד מרצונם. וזהו "וירק" שהוא זה שהוציאם, ולא שיצאו מעצמם לעזור לו (הרב לכטנשטיין)
ט.בבראשית רבה (מג,ב) מובא הערכה למעשהו של אברהם, ולכן איננו חייבים ללכת דווקא ע"פ דברי רבי אבהו שסובר שעשה רעה במעשיו.(הרב לכטנשטיין).
5.6 .עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים
הסוברים שיש לשבת בישיבה במקום ללכת לצבא מביאים ראיה מסמכת מכות (י,א):
“א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה"
משמע שכדי שינצחו במלחמה יש צורך בתלמידי חכמים שישבו וילמדו כדי שיתנו זכות ללוחמים, וכך גם בימנו יש להושיב ת"ח שילמדו ולא ילכו לצבא.
על טענה זו משיבים כמה תשובות:
א.לא נאמר כאן כמה ישבו ולמדו אלא העיקר שישבו וילמדו, ומימלא גם בימנו אפשר לשים כמה ת"ח גדולים שילמדו ואין לתת פטור לכל מי שלומד, שהעיקר הוא שיהיה מי שילמד.
ב.לא נאמר מיהם הלומדים ולכן אפשר בפשטות להעמיד שמדובר באותם אנשים שהם פטורים מצבא מצד עצמם שאינם יכולים ללכת לצבא, כגון נכים וזקנים. אבל מי שיכול ללכת לצבא אין לו פטור.
ג.הפסוק הזה נאמר על מלחמות דוד והרי אצל דוד זה היה מלחמת רשות, ולכן למדו אצלו, משום:
1. אצל דוד נילחמו מלחמת רשות ולכן בה פטרו את התלמידי חכמים בגדר של מלחמת רשות שהתלמידי חכמים לא יוצאים אליה והם אלו שלמדו.(הרצי"ה).
2. במלחמת מצוה יש מצוה בעצם המלחמה ולכן לא צריכים זכות של הלומדים. אבל במלחמת רשות שאין מצוה בעצם המלחמה ולכן צריך זכות של הלומדים. מימלא בימנו שזה מלחמת מצוה גם ת"ח יוצאים.
ד. מה שהפסוק אומר לא מתכוון שישבו באותו זמן בירושלים ולמדו, אלא הלוחמים עצמם הם אלו שלמדו:
1.כוונת הפסוק הוא שהלוחמים היו תלמידי חכמים שקודם שיצאו למלחמה ישבו ולמדו ובזכות מה שלמדו תורה היתה להם זכות במלחמה. וזהו "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה" עכשיו?- “ שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה" קודם לכן. ואמנם היה עדיף לומר באותו לשון ולא בשינוי לשון ("רגלינו”- שלנו,לעומת "שהיו עוסקים”- משמע אחרים) אולם בכל זאת לא דייקו בלשון ולכן כך נאמר.
או שבאו לפרש למה התכוונו במה שאמרו הלוחמים, ולכן בהתחלה הסבירו מה הכוונה "עומדות היו רגלינו" וזהו שאמרו "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה" ואז פרשו מה זה "בשעריך ירושלים" שפרושו בזכות שערי ירושלים וכוונת "שערי ירושלים" זה "שהיו עוסקים בתורה”.
2.שערי ירושלים אין הכוונה שערי ירושלים, העיר ירושלים, אלא הכוונה ללימוד תורה שכונתה בתור שערי ירושלים, שמשם יוצא תורה. ולכן הכוונה היא "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה?" והתשובה "שערי ירושלים" שפרושו "שהיו עוסקים בתורה" בזמנם הפנוי במלחמה היו לומדים ובזה היו מנצחים.
ה.רש"י פרש שם "בשעריך- בשביל שעריך", שבפשטות זה הסבר איך למדו בגמרא את הפסוק. אולם אפשר לפרש שזה הסיבה למה יצאו לילחם, ויוצא שכוונת הגמרא היא "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה" פרוש מי גרם לנו שנצא למלחמה?- “שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה" יצאו לילחם בשביל ירושלים שהיא מקום שבו עוסקים בתורה, ולכן בשביל להעלות את כבודה בעולם יצאו לילחם שבכך ירושלים תתעלה בעולם כמקום המלכות השולט בעולם וכך תעלה מעלתה של ירושלים שבה עוסקים בתורה. ומימלא אין כלל קשר לעצם המלחמה ולזכויותיה, אלא זה הסיבות ליציאה למלחמה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
