מבוא

בתקופת קום המדינה החרדים בקשו וקיבלו מבן גוריון פטור מלצאת לצבא, ל-400 תלמידי ישיבה, ומאז מספר התלמידים שקיבלו פטור גדל מאוד. גם העניין עצמו של פטור תלמידי ישיבה עבר שינויים שונים במשך הזמן, כגון נושא המכסות של מספר הבחורים הפטורים, וכן שינויים שונים בגיל וכדו'.

נושא טעון זה עולה כל הזמן כעניין מתוח בין החילונים לחרדים, עובר בתי משפט ושינויים חוקתיים. אלו (החילונים) רואים בזה התשמטות וזלזול במדינה והחשבת חיי החרדים כיקרים יותר מדמם של אלו. ואלו (החרדים) רואים זאת כרדיפה לביטול הדת ושינוי אורחות חייהם, ולכן אף טוענים שיש באי הליכה לצבא חשיבות עד כדי שיחשב בבחינת "יהרג ואל יעבור". גם כיום נושא זה עומד על סדר היום הציבורי, עולה שוב ושוב בטענות קשות וגורם למתח רב בין הצדדים במדינה.

בנוסף לעניין הערכי והרגשי המעורב בנושא זה של פטור בחורי ישיבה מצבא, יש ויכוח גדול בין הרבנים השונים על דין זה, האם מצוות תלמוד תורה דוחה הליכה לצבא או שהליכה לצבא חמור ודוחה את מצוות תלמוד תורה ולכן יש ללכת לצבא, ומי שלא עושה זאת הוא בבחינת עומד על דם רעהו. ויכוח זה החל עוד בתקופת קום המדינה ועומד בהינו עד ימנו.

מחלוקת זו של צבא מול ישיבה אינו רק מופיע בספרים אלא גם עובר בעל פה, אלה הטוענים כך מלמדים את תלמידיהם כך ואלו הלומדים כך מלמדים את תלמידיהם כך. ישנם בעיקר במסגרות המכונות ישיבות לחוזרים בתשובה, חוברות נגד הצבא ובנוסף גם חוברות בעד הישיבה בישיבה מול צבא, תוך שהם מביאים מקורות מחז"ל. ובחורים שמגיעים לשם (או שמגיע לידם חוברת כזו) עומדים באי נעימות גדולה שלא יודעים מה הסבר רבותיהם על מקורות אלו, וכן לא יודעים מה המקורות שלהם.

בעבודה זו ננסה לעמוד חלקית על כמה ממקורות חז"ל וראשונים שמביאים הרבנים בדעות השונות, וכן מה עונים על מקורות אלו הדעה הנגדית. חלק מהמקורות הינם הלכתיים וחלק מהמקורות הינם מדרשים. החלק ההלכתי הוא יותר חזק בכחו בשל היותו הלכתי שבא להלכה. לעומתו החלק המדרש הוא פחות חזק כיון שמדרשים באים בדרך כלל לתת מסרים כאלו ואחרים, ולא תמיד באו לייצג את דעת ההלכה, אולם בכל זאת ראוי לבררם כיון שאלו דברי קדמונים ויכול להיות שהם כן ראו בזה הלכה.

ישנה דעה חרדית שאין ללכת לצבא, מחשש שמא יתקלקל בצבא, כיום שיש נח"ל חרדי הסיכוי להתקלקל בצבא במסגרת זו הינה קטנה ביותר, אם כי עדיין יש קצת חשש זה. ובכל זאת עדיין טוענים החרדים לחשש קילקול בצבא. כמובן שגם אצל החרדים אין להם התנגדות להיות בצבא בתור עבודה בתור רב .

חלק מן המקורות אספתי במשך הזמן שיצא לי ללמוד בישיבת קרית מלאכי ("המשרפה") וכן כשיצא לי להתווכח עם רב חרדי. בשני מקרים אלו היה ברור מדבריהם שהצבא הינו מוקצה מצד עצמו, ובכל זאת בכדי שלא להראות כעושים מתוך ההלכה אז מביאים לעצמם ראיות מחז"ל. לכן גם במקרה שלא היתה להם תשובה תשובתם היתה שכך הורו גדולי הדור, ומה שיש רבנים גדולי דור שבעד צבא זה אינו נחשב אצלם כיון שמבחינתם מי שאינו חרדי אינו ראוי כלל להחשב כרב גם אם הוא מגדולי הדור. לכן חשוב מאד שבמקביל לברור המקורות הקדמונים יש לחדד ולהדגיש את מעלתם העצומה של מרן גדולי הדור כדוגמת הרב גורן ,הרצי"ה ועוד. כיון שבלעדי זה יהיה קשה לעמוד ולברר נגד דעת החרדים. לצערנו הרבה בחורים שגומרים ישיבה תיכונית ואף הסדר, פונים למגזר החרדי בשל אי כיבוד רבנים ציונים דתיים, וכך טענותיהם מסתתמות. לצערנו גם הרבה לא יודעים כלל מקורות הקשורים לצבא וכל מה שהחרדיים אומרים להם הם בפחי נפש ולא יודעים לענות. לכן חשוב לברר את המקורות בכדי שנדע שאנו עומדים על בסיס איתן ויציב כפי שהורונו גדולי הדור. מעבר לזה שכמובן יש לכבד את רבותינו בכבוד הראוי להם.

יש הטורחים להביא מקורות רבים בכדי להוכיח שכאשר ידועה הלכה שפוסקים בה שלא כדין, חובה על כל אחד שלא לשמוע לרבנים אלא לעשות כדין, זאת כהעמדה כנגד הטענה שאם רבנים גדולים נגד צבא אז גם אם ישנם מקורות רבים בעד הצבא ,אין להסתמך עליהם. אולם כמו שאמרנו קודם אין בזה צורך, שהרי ישנם רבנים גדולי עולם בציבור הדתי לאומי שאפשר ללא ספק להסתמך על דעתם התורנית, שגם מוכחת מהמקורות. רק צריך להעריכם ולכבדם כמו שצריך, דבר שלצערי חסר קצת בציבורנו.

יש כמה התייחסויות לנושא צבא וישיבה בספרים שונים, כמו כן יש גם התייחסויות לנושא זה בחוברות למיניהם, כדוגמת חוברות המחולקות בישיבות לחוזרים בתשובה. כאן אביא כל מה שמצאתי כתוב ושמעתי בעל פה. ברוב המקרים אלו מקורות ידועים העוברים תוך כדי הויכוחים, ולכן גם התשובות חלקם מבוססות מפי רבנים וחלקם לא ידוע מי תרץ זאת. במקומות מסויימים אף ננסה לענות בעצמנו במקום הצורך, וכן נוסיף ראיות וברורים כדי שהדברים יהיו מבוססים ומובנים יותר.

בעבודה זו לא נבוא כנגד הטענה של קילקול בצבא או בטענה של הוראת שעה שיש לשבת בישיבה, אלא מטרתנו היא לברר את הטענה המרכזית האומרת שתלמוד תורה דוחה צבא, על פי המקורות השונים בחז"ל ובראשונים.

ישנה חשיבות גדולה במיוחד בזמננו לברר את הראיות, כיון שאוכלוסית הציבור הדתי גדלה מאוד בארץ ולא רחוק היום שיוצר מצב שיהיה חסר גדול בכמות הלוחמים המתגייסים לצה"ל, לכן חשוב לברר את העניין הזה של צבא וישיבה, שבכך יתגייסו דתים רבים ללא חשש מביטול תורה.

1. רקע כללי למחלוקת צבא או ישיבה

במשך אלפיים שנות גלות לא היה לעם ישראל צבא יהודי, בשל כך ההלכות הנוגעות לצבא נישכחו, והרבנים בתקופת קום המדינה היו צריכים לברר ולהקים מה דינו של כל פרט צבאי ישירות מהמקורות, כיון שלא היה מסורת הלכתית איך לנהוג בדברים צבאיים.

אחד הדברים שאיתם היו צריכים להתמודד זו השאלה מה דינו של בחור ישיבה, האם עליו לעזוב את לימודו בישיבה וללכת לצבא. או להמשיך ללמוד בישיבה בהיותו פטור משרות צבאי בשל לימוד תורתו.

היו רבנים שטענו שעל בחור ישיבה לא לעזוב את תלמודו אלא להמשיך ללמוד, ואף אם ילך לצבא יהיה זה ביטול תורה. והיו רבנים אשר טענו שחובה קדושה אף על בחור ישיבה לשרת בצבא, ואין בכך ביטול תורה אלא קיום מצוות מלחמה והגנה.

2.חלוקת הדעות לפי היחס למדינה, והערכה האישית בחלוקת הזמן.

קשה שלא להבחין שהרבנים מתחלקים בדעתם, בעד ונגד צבא, על פי שייכות המגדרי. בדרך כלל הרבנים השייכים למגזר החרדי דעתם היא נגד צבא בעוד שרבנים המשתייכים למגזר הדתי לאומי הם בעד צבא.

גם בתוך קבוצות אלו יש חלוקות שונות: במגזר החרדי יש רבנים שהם נגד צבא בשל היותו צבא חילוני, חששם הוא שבחור דתי שיכנס למסגרת כזו יתקלקל שם ויהפוך לחילוני ולכן כל בחור דתי, לשיטתם, אסור לו לעשות צבא. ויש רבנים שטענו שהפטור הוא בשל לימוד תורתם בלבד ולכן מי שלא לומד שילך לצבא ודעה זו היא הדעה המוצהרת של רוב הציבור החרדי, אולם מי שיברר לעומק כשיברר מולם שלא לפרסום יאמרו לו שסיבתם האמיתית היא בכדי שלא יתקלקלו בצבא, אף על פי שהפוסק הראשי שלהם, הלא הוא הגאון הרב שך זצ"ל פסק במפורש שמי שאינו בישיבה שילך לצבא ובכל זאת בזה לא קיבלו דעתו רוב הרבנים החרדים.

במגזר הדתי לאומי יש רבנים שבעד לעשות שרות צבאי מלא, וישנם רבנים שבעד שרות צבאי דווקא אחר מכינה דתית קדם צבאית בכדי שלא יתקלקל בצבא. ויש רבנים שבעד שרות צבאי במסגרת הסדר המשלב שרות צבאי עם לימוד בישיבה, וכן ישנם רבנים שמעדיפים שרות צבאי דווקא במסגרות דתיות כדוגמת הנח"ל החרדי. ישנם אף רבנים המורים להיות הרבה שנים בישיבה קודם שרות צבאי מקוצר כדוגמת הסדר מרכז. על אף שרבנים אלו מעדיפים מסגרות כאלו ואחרות, כולם מסכימים שיש לעשות צבא ולהתאים כמובן לבחור, מה שמתאים לו.

הרבנים חלקו על מעמדה של הישיבה מול הצבא, האם ללמוד בישיבה או לעשות צבא, מתוך מקורות חז"ל וראשונים. אם כי כמו שאמרנו קשה שלא לשים לב לחלוקה המגזרית, דבר שמלמד שמה שעומד מאחורי מחלוקת זו היא גם מה היחס הכללי למדינה ומסגרותיה, שהרבנים החרדים נוקטים בגישה שלילית למדינה ומוסדותיה ומימלא גם לצבא, בעוד רבנים ציונים נוקטים בגישה חיובית למדינה ומימלא גם לצבא. (אם כי ישנם יוצאים מן הכלל כדוגמת הגאון הרב עובדיה שליט"א שאע"פ שהוא רב המקורב לציונות הוא בעד ללמוד בישיבה, אם כי הוא איננו רב ציוני במלוא המובן אלא רב חרדי ציוני ספרדי).

3.לא בכל המקרים חלקו

חשוב להדגיש שגם הרבנים החרדים שבעד השארות בישיבה בזמן הצבא מסכימים שבמקרים חריגים יוצאים מהישיבה, לדוגמה בקום המדינה כשצבאות ערב עמדו לתקוף בירושלים יצאו האברכים החרדים בשבת והקימו חפירות להגנה נגד התקדמות טנקי האויב הערבי. אמנם גם אז היה רב שיצא נגד, הרב מבריסק, אולם סיבתו לא היתה בשל לימוד התורה אלא מהתנגדותו לישראל שהחשיב את הציונים כרודפים. אולם האברכים יצאו לחפור בהוראת רבניהם שהסכימו לבקשת הרה"ג הרצוג והרה"ג גורן זצ"ל.(אתר "ישיבה", "גדול וגיבור הרב גורן", תשס"ג). אם כי קשה להכריע מכאן לימנו, כיון שהציבור החרדי הקצין את דעתו נגד המדינה, כך שיכול להיות שכיום לא היו מסכימים לעשות זאת.

כמו כן, כולם ללא יוצא מהכלל מסכימים שיש חשיבות גדולה מאד ללמוד תורה תוך כדי השירות הצבאי, בין אם סוברים שיש ללכת לצבא או לא, כולם מסכימים שיש חשיבות עליונה להקדיש זמן ללמוד תורה בזמן השרות הצבאי. בנוסף לעניין המצוה והחשיבות והמעלה שיש ללימוד תורה בצבא, לימוד בצבא מחזק את העולם הרוחני של האדם וזה חשוב מאד בזמן הצבא שבה ניפגשים רבות עם חילונים, וכן נאלצים לחלל שבת וכדו' ולכן חשוב החיזוק הרוחני. בנוסף זה נותן חוזק לחייל, מחזק את רוחו בצבא כיהודי המוגן על ידי השכינה.

4.צדדי המחלוקת ההלכתית על פי המקורות

כל צד במחלוקת זו מביא ראיות לשיטתו מחז"ל ומראשונים, בעוד שהצד השני עונה לראיותיו של האחר, לפעמים בתור דחיה של המקור ההוא בטענה שאינו ראיה לענייננו ולפעמים מסביר שדווקא המקור ההוא הוא ראיה לשיטתו שלו דווקא. המקורות מחולקים להלכתיים ולמדרשיים כאשר החלק ההלכתי הוא בעל המשקל החשוב יותר אולם גם למקור המדרשי יש משקל ובפרט שהמקורות המדרשיים הם המרובים יותר בעניינו.