לאחר פטירת רבי דובער (אדמו"ר 'האמצעי') מליובאוויטש, עבר בנו הגדול, רבי נחום, להתגורר לא-הרחק מ'ציון' אביו, בנייז'ין שבאוקראינה. רבי דובער, שנולד והסתלק באותו יום – ט' בכסלו (תקל"ד-תקפ"ח) – חלה ושבק חיים בעת ששב מהשתטחות על קבר אביו, רבי שניאור-זלמן מלאדי (הטמון בהאדיטש). לפיכך נטמן בנייז'ין, המרוחקת מאות קילומטרים מהעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה, מקום שבתו קודם פטירתו, ומקום מרכזה של חסידות חב"ד. רבי נחום היה איש מורם מעם, חסיד ועניו, שנמנה עוד עם מקורבי סבו, בעל התניא. הוא היה עמו ברגעי חייו האחרונים ואף טיפל בסידורי קבורתו. בכל שנה, בהגיע ט' בכסלו, היו חסידים, מקרוב ומרחוק, באים ועולים אל ציונו של רבי דובער. במשך היום התפללו ולמדו משניות ודברים מתורת בעל ההילולא, ולעת ערב הסבו להתוועדות חסידית ולאמירת 'לחיים' לעילוי-נשמתו. בראש החבורה בנייז'ין היה יושב רבי נחום, תושב המקום ובן הרבי. בשנה השנייה לציון יום ההסתלקות (שהוא גם, כאמור, יום-ההולדת) של רבי דובער, לאחר יום של תפילה ולימוד ב'אוהל' שהוקם על מקום מנוחתו, התכנסו החסידים, ורבי נחום בראשם, להתוועדות. העלו סיפורי מופת על בעל ההילולא, ציטטו מתורותיו ושרו בדבקות ניגונים שהיו מושרים בפי מקהלת המשוררים המפורסמת שפעלה בחצרו. לפתע הרים רבי נחום כוסית קטנה וקרא, "לחיים!". לאחר שלגם מעט מה'משקה', הוסיף: "לעילוי-נשמת החסיד פלוני-אלמוני, שממש ברגעים האלה מלאה שנה לפטירתו". הנהנו החסידים בראשם, הנהונים רבי-משמעות. איש מהם עוד לא שכח את דבר המעשה הנורא והמוזר שהתרחש בערב זה, אשתקד: באותה שנה (תקפ"ט) חל יום ההילולא (הראשון) של הרבי בשבת-קודש פרשת ויצא. לקראת אותה שבת התקבצו חסידים רבים בנייז'ין, והתפילות וכל ענייני השבת התקיימו בצמוד ל'ציון' הרבי. אווירה מרוממת של התעלות ושל געגועים שרתה כל אותה השבת בקרב החסידים. ההתכנסות בצוותא והמחשבה על כך שחסידות חב"ד לא נעזבה והיא מונהגת עתה על-ידי חתנו של בעל ההילולא (אדמו"ר ה'צמח צדק'), הקהתה את תחושת היתמות ונסכה נוחם בלבבות. תיאור זה, שהיה נכון לכלל החסידים שעשו אותה השבת בנייז'ין, לא היה נכון לחסיד הנ"ל. חסיד זה פרש מן הציבור, והיה שרוי כל אותה שבת במרירות נוראה, שניכרה בכל מעשיו ותנועותיו. כל היממה מיאן לעזוב את מקום מנוחת הרבי. מרגע בואו לנייז'ין לא מש מהמצבה. שם התפלל, שם למד משניות ושם קרא פרקי תהילים. גם בלילה לא נתן שינה לעיניו. וכל זאת, כשהוא ממרר בבכי בלתי-פוסק. חבריו של החסיד, שהבחינו בהתנהגותו, ניסו לגשת אליו ולהרגיעו, אך הוא – משל היה סגור בעולם בפני-עצמו – לא שעה להם. כיוון שכך, הניחו לו לנפשו. לעת ערב, בשעה שהכול נערכו לסעודת מלווה-מלכה ולהתוועדות הגדולה, שתחתום את יום ההילולא הראשון – ניגש רבי נחום אל אותו חסיד וקשר עמו שיחה. הפעם, כנראה משום כבודו של בן הרבי, נפנה אליו החסיד וניאות להקשיב לו. "ידידי היקר והנעלה", פנה אליו רבי נחום, "שמא תשתף אותי במחשבות ובתחושות הפוקדות אותך ואשר בגללן מיררת כל היום בבכי על מצבת אבי-מורי?". הביט בו החסיד בעיניים אדומות וטרוטות מבכי ומעייפות, ולא השיב. דחק בו רבי נחום שוב ושוב עד שלבסוף נענה לו ופתח את סגור ליבו. "כידוע, קשור הייתי לרבנו הקדוש בכל נימי נפשי", אמר וזרם מחודש של דמעות פרץ מעיניו. "קודם שעשיתי דבר-מה בחיי, גדול או קטן, נהגתי תמיד לחשוב – מה הייתה דעת הרבי בעניין. שתיתי ממעיינות החסידות שהשפיע עלינו לרוב; והוא, זכותו תגן עלינו, היה לי כנשמה לגוף". לרגע השתתק החסיד, שנראה עטוף ביגון אין-סופי. "נו, יאמר לי, האם ראה פעם גוף מהלך ללא נשמה בקרבו?!... מאז שהרבי עזב אותנו, חיי אינם חיים!...". שמע רבי נחום את דברי האיש, הבין למה ירמזו, וחרד לשלומו. "הצטרף-נא אלינו לסעודה, סעודת דוד המלך והתוועדות לעילוי-נשמת אבינו-רוענו. אדרבה, בטא את רגשותיך באוזני כולנו, למען ישמעו החסידים וילמדו צעירי הצאן דבקות ברבי מהי". הניף החסיד ידו בביטול, כאומר – מה לי ולסעודות עכשיו... "אם-כן", הפציר בו רבי נחום, "גש, לפחות, ושכב קמעה, שכן מכניסת השבת ועד עתה לא נחת כלל!". לכך ניאות החסיד. פנה לאחת הפינות ושכב על אחד הספסלים. כעבור שעה קלה נשמעו קולות בהולים: "מת! מת!". על הספסל נח החסיד ללא רוח-חיים. משאלתו הסמויה נתמלאה. עוד באותו ערב נקבר החסיד, לא-הרחק ממקום-מנוחתו של הרבי, שאליו היה קשור כל-כך. "לחיים ולברכה", השיבו החסידים לרבי נחום ולגמו אף הם מכוסיותיהם, "שתהיה לנשמה עלייה, ולנו – ישועה!". (על-פי 'סיפורים נוראים' מאת חסיד האדמו"ר 'האמצעי', ר' יעקב מקיידן) |
