'הוא שרוט לגמרי' אמרתי לעצמי. רציתי להגיד
לו "לא, ממש לא" ולהסתלק משם, אבל אני ממש
לא יודע למה אמרתי לו "וואלה, רעיון מגניב"...
 

 

תשמעו סיפור. קוראים לי בני, אני בן 35 וגר מילדות במושב באזור הצפון.

 

יום אחד ירדתי עם הטרקטור לאזור של נחל עמוד ליד צפת, לבדוק מה שלום העדרים שלנו השרועים שם. ומה אני רואה? דוס שחור כזה עם פאות וזקן והכל, עומד בין העצים מעל הוואדי וגועה כמו פרה.

 

כן, כן, שמעתם טוב מאוד. טוב, אני יודע שיש בצפת הרבה חסידי ברסלב וכאלה שהולכים ליער לדבר עם העצים ובכללי הם לא מסוכנים. אבל דבר כזה לא ראיתי בחיים.

 

אני לא בחור ביישן, וגם הייתי די סקרן. אמרתי לעצמי: מה יש לך להפסיד, בוא נעשה קטע. פשוט עצרתי את הטרקטור לא רחוק ממנו, ניגשתי אליו (בינתיים הוא הפסיק, אולי מבושה) ושאלתי אותו בכל הכנות: "הכל בסדר? אתה צריך אולי עזרה?" דוס דוס, אבל אולי הוא ברח מאיזה מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בצפת?

 

תאמינו או לא, הטיפוס הזה ניגש אלי בלי להתבלבל ונשא באוזני נאום מפתיע: "תקשיב, אני חסיד ברסלב (טוב, את זה כבר הבנתי, מה הלאה) והרבי שלנו רבי נחמן מברסלב, לימד אותנו שכל יהודי צריך כל יום לשוחח שעה ביום עם הקדוש-ברוך-הוא (או. קיי. אבל למה בגעיות?) אז ירדתי לכאן כמו שאני עושה כל יום. ישבתי לי על איזה סלע וניסיתי לפתוח את הלב ולהתחיל לדבר, כמו שאני רגיל. אבל הפעם הפה והלב היו סגורים יותר מתמיד.

 

ישבתי ככה איזה חצי שעה והתבאסתי מעצמי (הוא בטוח חוזר בתשובה אם הוא מתבטא ככה) ופתאום שמעתי את הפרות שמסתובבות כאן גועות בקולי קולות. אמרתי לעצמי: הרי גם הן מתפללות לה' וככה נשמעת התפילה שלהן (נגיד) אז אם אני כזה סתום ואין לי מה להגיד, למה שפרה תהיה יותר טובה ממני. לגעות הרי גם אני יכול. אז זהו זה, זה מה שאני מנסה לעשות, להתפלל כמו פרה".

 

התבלבלתי. הוא נראה נורמאלי ומדבר ברור, אבל ההסבר הזה נשמע משוגע לגמרי.

 

"אתה מתכוון לזה באמת?" אמרתי. הבנתי שהוא מתכוון לזה באמת אבל לא היה לי משהו יותר טוב להגיד.

 

"כן, אני מתכוון באמת לגמרי, רוצה לנסות גם אתה?"

 

"הוא שרוט לגמרי", אמרתי לעצמי ורציתי להגיד לו: "לא, ממש לא", ופשוט להסתלק משם, אבל אני ממש לא יודע למה אמרתי לו: "וואלה, רעיון מגניב". והתחלנו שנינו לגעות ביחד.

 

טוב, אז אחרי שהסיפור הזה נגמר וחזרתי לטרקטור, הייתי מאוד מופתע מהתגובה שלי. אולי גם בי מקנן איזה חיידק של שיגעון. אולי הוא הדביק אותי באיזה צורה מסתורית שלימד אותו הרבי הזה שלו.

 

בסופו של דבר המחשבות האלה עייפו אותי, אני לא רגיל חשוב כל כך הרבה. אז פשוט שכחתי מזה. אבל תאמינו או לא, כמה שבועות אחר כך, כשהייתי עם הטרקטור במקום אחר לגמרי, שאין סיכוי שמישהו ישמע אותי. לא יודע למה, פשוט ירדתי מהטרקטור והתחלתי שוב פעם לגעות. לא חשבתי שאני משתגע או משהו, הרי אני לא מאמין בכל העניין הזה של תפילות וקדוש-ברוך-הוא וכל הסיפורים האלה של הדתיים, אבל לא יודע למה. זה עשה לי טוב, סתם בתור קטע כזה. לא כל דבר חייבים להבין.

 

לפעמים אני יורד מהטרקטור במקום מבודד ונשכב על הרצפה. פשוט מסתכל על השמיים מלמטה. לפעמים אני עולה על שולחן של קרן-הקיימת ועושה קולות של חיות, לפעמים פורש כנפיים ומדמיין שאני ציפור.

 

לא יודע למה, זה פשוט מרגיע אותי ומשחרר.

 

כאילו אני רוצה להגיד בזה (לא יודע למי) שאני לא רק טרקטוריסט מאיזה מושב ובזה זה נגמר. אני יכול להיות גם ציפור או פרה או נמלה. בטח שלא באמת, רק בשביל הקטע. אבל זה מרגיע אותי, לא יודע למה. אולי כל אחד צריך לצאת לפעמים מהשגרה. הרי בשביל זה אנשים יוצאים לחופש. אבל כמה פעמים יוצאים לחופש וזה לא יוצא כמו שרוצים. חם מידי, קר מידי, הילדים מעצבנים, מישהו מעקם את הרגל או שאיזה חיה עקצה אותו. הקיצור, אתם יודעים כמה פעמים יוצאים לחופש וחוזרים יותר עייפים ויותר עצבניים.

 

אז הנה הדוס הזה גילה לי לגמרי במקרה פטנט לחופש הכי מקורי. פשוט לראות כל פעם את החיים מזווית אחרת. זה משחרר את הראש, כמו סרט טוב, כמו התעמלות.

 

פעם הסתכלתי שעה על נמלים. בחיים לא הייתי חושב שזה יקרה לי. אני ממש לא בן אדם כזה. אין לי ראש ליותר מידי מחשבות, אבל פתאום חשבתי לעצמי: "איך כל נמלה עסוקה ודואגת שיהיה אוכל לכל שאר הנמלים? למה לבני אדם לא איכפת כל כך אחד מהשני? אפילו לילדים שלי בקושי איכפת ממני. מעניין מה הוא היה אומר על זה, הדוס הזה".

 

פתאום אני חושב שאני אף פעם לא חושב. זאת אומרת אני כל הזמן חושב, אבל רק על מה שאני צריך לעשות היום: מתי תיגמר המשמרת שלי? למה המנוע של הטרקטור משמיע קולות משונים? מה יש היום בטלוויזיה? מה יש לאכול היום?

 

אבל על מה אפשר בכלל לחשוב חוץ מזה? על נמלים? זה נחמד אבל זה לא נותן כלום. בן אדם צריך לחיות בעולם הזה, לא בחלומות.

 

טוב, כל זה עוד לא הסיפור.

 

הסיפור מתחיל בזה שיואב, חבר טוב שלי, מת מפגיעה ישירה של קטיושה. מה זה הייתי בהלם. לא הייתי שם, אבל פשוט לא הבנתי מה קורה לי. מה זה פתאום בן אדם מת? למה?

 

המחשבות עפו לי בראש כמו כוורת שלמה של דבורים והראש התחיל להתפוצץ לי. הייתי גמור מזה ולא יכולתי לעצור אותן בשום אופן. לא יודע למה, אבל דבר ראשון שעשיתי כששמעתי את זה פשוט טסתי לטרקטור שלי, התנעתי ונסעתי ישר למקום הקבוע שלי. הגעתי לשם. היה קר והתחיל לרדת גשם, אבל פשוט לא היה איכפת לי. רצתי כמו משוגע בין העצים וצעקתי: "למה? למה? למה? למה?" ולא ידעתי אפילו את מי אני שואל. מרוב צעקות והלם נגמר לי הקול. פשוט ישבתי על האדמה והגשם שטף אותי. לא היה איכפת לי. פשוט לחשתי?: "למה? למה?"

 

אז טוב, אולי תגידו שאני משוגע, ואולי אצל הדוסים זה דבר רגיל. אבל אחרי איזה שעה פקחתי את העיניים. השמים התבהרו והיה ריח טוב של אוויר נקי אחרי גשם ביער. הסתכלתי לשמים ופתאום הרגשתי שיש תשובה לשאלה שלי. אף אחד כמובן לא ענה לי, אבל בתוך הלב, בפנים בפנים פשוט ידעתי שיש מישהו שיודע את התשובה, יש מישהו שיש לו תשובה מאוד טובה לשאלה הזאת ובעצם לכל שאלה אחרת.

 

אני ממש לא מתכוון לחזור בתשובה או משהו כזה אבל יש שם מישהו ששומע אותנו. איך אמר לי הדוס הזה: "הקדוש-ברוך-הוא".

   

     

(באדיבות אתר "לב הדברים")