סיום מסכת סנהדרין (שבת פרשת כי תצא התשס"ה)

כדי לסכם את המסכת, נביא ראשי פרקים של הנושאים הנלמדים בכל פרק.

פרק ראשון- הרכב בית הדין הנדרש לכל נושא (3,23,71), ובסוף הפרק, רמז למספרים אלה

                  מפסוקים בתורה, וכן מי ראוי להיות דיין, ומה התכונות הנדרשות מדיין.

פרק שני- דיון באוכלוסיות מיוחדות- כהן גדול ומלך.

פרק שלישי- דיני ממונות- מי פסול לדון ולהעיד בהם, וסדר הדין (בדיקת עדות, פסיקה וכו').

פרק רביעי- דיני נפשות וסדר הדין (בדיקת עדות, לפי איזה רוב מתקבלת החלטה וכו').

פרק חמישי- הרחבה לגבי בדיקת תקינות העדות.

פרק שישי- מה קורה כאשר נגמר הדין- ההוצאה להורג בסקילה והקבורה.

פרק שביעי- ארבע מיתות- ההוצאה להורג בשריפה, הרג, וחנק, ורשימת העבירות הגוררות סקילה.

פרק שמיני- בן סורר ומורה – מקרה פרטי של חייבי סקילה.

פרק תשיעי- רשימת העבירות הגוררות שריפה, והרג.

פרק עשירי- רשימת העבירות הגוררות חנק.

פרק אחד עשר ואחרון- כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כולל אלה שמתו במיתת בית דין (אבל פירוט של כל אלה שאין להם).

למדנו בפרק ראשון מה התכונות הנדרשות מדיין- דף י"ז עמ' א': " א"ר יוחנן אין מושיבין בסנהדרי...", ו- "אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ".

בפרק רביעי למדנו כיצד מתקבלת החלטה בדיני נפשות- בית דין של 23. מספיק רוב של אחד כדי לזכות, וצריך רוב של לפחות 2 כדי לחייב.

אם ביום הראשון מגיעים למסקנה שיש רוב לזיכוי- פוטרין אותו מיד. אם יש רוב לחיוב- מלינים את הדין. למה? כדי שכולם יהרהרו בלילה בדברי המשפט, ואולי כמה מהמרשיעין יחליפו את דעתם ויהיה רוב למזכים.

מה קורה אם יש 15 מחייבים ו-8 מזכים- חייב. 22 מחייבין ו-1 מזכה- חייב.

23 מחייבים?- פטור!!

כיצד זה יכול להיות? מה ההיגיון? איפה בכלל למדנו זאת?

הייתי חושב שצריך ללמוד זאת בפרק רביעי יחד עם כל סדר הדין בדיני נפשות.

אך למעשה למדנו זאת בפרק ראשון, מדברי רב כהנא בדף י"ז עמ' א'.

מה הנימוק שמביא רב כהנא?- למדנו על הדין של הלנת דין, ובמקרה זה אין טעם להלנת דין- אין אף דיין שמצא צד זכות, ואם כך- לא יהיה מקום להרהר לצד זכות ואף דיין לא יהפוך את דעתו במהלך הלילה- ואם אין טעם להלנת דין לא ניתן גם לחייב אותו.

אולי טכנית טעם זה מסתדר, אבל הגיונית- לפטור מישהו שכל העולם חושב שהוא אשם בגלל פרט טכני?

ניתן אולי להציע תשובה, ע"י לימוד בשיטת "דבר הלמד מעניינו"- אחד משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן- זאת כיוון שהגמרא לכאורה הביאה נושא זה לא במקום המתאים במסכת.

(מה משמעות מידה זו? לומדים משמעות דבר מסוים שלא מפורש במקרא, ע"י בחינת המשמעות של הנושאים הסמוכים לו. דוגמה-" לא תגנוב" האם מדובר בגניבת ממון או גניבת נפשות? הנושאים הסמוכים הם "לא תרצח" ו"לא תנאף"- עבירות עליהן יש מיתת בית דין- לכן גם לא תגנוב עוסקת בעבירה עם מיתת בית דין- גניבת נפשות. ובכיוון ההפוך "לא תגנובו"- עניינו- "לא תעשוק את רעך"- דיני ממונות (ברייתות בדף פ"ו עמ' א')).

 מהו הנושא הסמוך? מיד לאחר המימרא של הרב כהנא, באות המימרות של ר' יוחנן ורב יהודה אמר רב בקשר לתכונות הנדרשות מדיין. לכן ניתן לומר, שגם רב כהנא עוסק בתכונות הנדרשות מהדיין (ולכן דבריו מובאים בפרק זה ולא בפרק רביעי), ואחת מתכונות אלה היא היכולת להכשיר את השרץ.

אם אף אחד מהדיינים לא מצא צד זכות, נראה שבית דין זה אינו מורכב מדיינים כשירים (לפחות לדין זה), ואם כך ודאי שאין משמעות לדין שאין דנים- ויש לפטור את הנאשם.

אפילו אם נאמר שכך הוא הדבר, עדיין קשה- מדוע ההטבה הרחבה הזאת לקראת הנאשם?

מדוע התורה מנסה למצוא צדדים לפטור את הנאשם?

בדף ל"ז עמ' א', מלמדת המשנה כיצד היו מאיימים על העדים בדיני נפשות- כדי שלא ימסרו עדות שקר.

מביאה המשנה שהדיינים היו מסבירים לעדים את חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל "וכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו אבד עולם מלא"- ואם על העדים מוטלת חובת זהירות זו, על הדיינים על אחת כמה וכמה.

יש להפיק מכאן לקח, על חביבותם של כל אחד ואחד מישראל לפני הקב"ה, ולכן יש להרבות אהבה ואחווה, כי בסה"כ כולנו בנים של הקב"ה.

ובעזרת הגברת האהבה והאחווה, נחיש את ביאת הגואל במהרה בימינו אכי"ר.