בס"ד

התורה משווה בין כיבוד הורים לכבוד ד' יתברך. הקב"ה כביכול העלים את עצמו מן העולם, אך אבותינו ואימותינו גלויים הם לעינינו, ולכן הם הגורם הקרוב ביותר לקב"ה עבורינו הבנים והבנות, כשמידת הכבוד שאנו רוחשים להם מהווה אולי את המדד ברמה הגבוהה ביותר לכבוד שיש לנו לבורא עולם.

מצוות כיבוד הורים היא הזדמנות נפלאה לגלות כלפי בוראנו יתברך וכלפי הורינו את הכרת הטוב שלנו כלפיהם, לאחר כל אותם שנים בהם גידלו, חינכו, אהבו, טיפלו, ריפאו, דאגו, רצו, הזיעו, התאמצו, פירנסו, האכילו, הלבישו והעניקו לנו, והקדישו לנו ממיטב כוחם, זמנם, כישרונם וממונם לפי יכולתם, לפעמים אף מתוך מסירות נפש, ויתורים גדולים והקרבה עצומה.

אני זוכר איך בכל ארוחה משותפת אבי ואימי היו בוחרים לי את חתיכת הבשר הכי גדולה, הכי יפה, ונותנים לי לאכול את הסלט הכי טרי והאוכל הכי משובח, בזמן שהם לפעמים היו מסתפקים בסלט של אתמול ובאוכל שהוכן שלשום.

לא אשכח איך אימי היקרה היתה קמה במיוחד עבורי כל בוקר הרבה לפניי בתקופת הלימודים ואפילו בזמן השירות בצה"ל במסירות נפש כדי לעזור לי להתכונן ליום חדש עם פרוסה לדרך או ארוחה מלאה בהתאם לזמן שעמד לרשותי יחד עם משקה חם או קר, והכל בתיבול אימהי שכולל הרבה אהבה, חום ודאגה, ר"ת אח"ד, כמו שד' הוא אחד ואין עוד מלבדו, אבא יש רק אחד ואימא יש רק אחת.

אני זוכר את כל הבגדים שמור אימי היקרה תפרה לי במרץ רב, כישרון עצום ושמחה גדולה, את כל התחפושות לפורים שהיא עיצבה עבורי - מקאובוי ונינג'ה עד לנסיך ואת כל התיקונים "הקטנים".

כמה שנים לפני שחזרתי בתשובה היתה זאת אימא שלי שהיתה מציעה לי מפעם לפעם להתחיל להניח תפילין ובכך דאגה אף לחלק הרוחני שבי, עד שהגיע היום בו האסימון נפל והקשר עם הבורא יתברך נוצר.

לאחר ששפטו אותי בצבא ל-14 ימי מחבוש, היה זה אבי האהוב שהגיע לבסיס בו שירתתי, ובשילוב נדיר בין מידת החסד והגבורה דיבר אל ליבו של השופט, ובזכות זה הוחלט להמתיק לי את העונש הכבד באופן משמעותי לריתוק בבסיס ב"ה.

אני זוכר איך שמור אבי היקר היה יושב איתי שעות ומשחק איתי שחמט ודמקה, ותוך כדי היה מלמד אותי את החוקים והטריקים ולפעמים גם היה נותן לי לנצח במטרה להעלות את הביטחון שלי. הוא גם לימד אותי לרכוב על אופניים ואני זוכר את אותו היום בו הוא הוריד את גלגלי העזר ועזר לי להתמודד עם האתגר החדש. בנוסף זכור לי שהיינו נוהגים ללכת לים בבת-ים לא רחוק מביתינו, שם הוא היה מלמד אותי לשחות.

כשלמדתי בביה"ס היסודי נזקקתי לעזרה בלימודים לאחר שקפצתי מכיתה ד' ל-ה' והרמה שם היתה קשה יותר, והיה זה אבי היקר שלקח אותי למורה פרטית שהיתה גרה בשכנות אלינו והיא סייעה לי להשלים חלק מהפערים במטרה ליישר קו עם הכיתה החדשה.

מור אבי האהוב היה זה שקנה לי את מחשב האמסטרד הראשון שלי, שביחס לרוב האפשרויות האחרות להעביר את הזמן הפנוי שלי כילד מתבגר היווה חלופה הרבה יותר בטוחה ומוצלחת, והיום אני מבין שלא רק שזה שמר עלי, אלא העניק לי גם נקודת זינוק לאחד ממקורות התעסוקה והפרנסה שלי בחיים, מאחר ובתיכון וגם לאחר השחרור למדתי את התחום ואף עסקתי בו כמה שנים.

גם אחי הגדול והאהוב תרם רבות לעניין בכך שכמה שנים לאחר מכן עזר לי לקנות את מחשב הפיסי הראשון שלי, שקידם אותי באופן משמעותי בהבנה ובידע שרכשתי בתחום.

עוד זכור לי מאחי הנפלא שבמסגרת העבודה שלו הוא נהג להביא הביתה מעגלים חשמליים ורכיבים אלקטרוניים, ודרך זה שהייתי עוזר לו להלחים אותם, גמרתי בליבי שאני מעוניין ללמוד במגמת מחשבים ואלקטרוניקה היות ומצאתי עניין רב בתחום.

לא אשכח איך מור אחותי האהובה היתה לוקחת אותי לטיילת ולעוד מקומות מעניינים לעיתים קרובות, והיתה קונה לנו טילון. גם כשהיא היתה נפגשת עם החברות שלה היא היתה לוקחת אותי איתה מדי פעם והיתה משתפת אותי בחלק מהסודות שלה. היא השקיעה בי לא מעט זמן והייתי מאוד קרוב אליה, עד כדי כך שאף ביום חתונתה היה לי קשה לעזוב אותה, ואנשים מסוימים אולי ניסו להעריך איזה דבק מחבר בינינו, פוקסי או דבק מסוג אחר. ואז התחלתי להבין לאט לאט שהקשר ההדוק ביננו הולך להשתנות ואני אצטרך להתרגל למציאות חדשה לגמרי, כי החיים מלמדים אותנו שלפעמים צריך לדעת גם לשחרר.

האחוז של בני אדם בעולם שיש להם את הזכות האדירה להיות ולחיות חיים שלמים כיהודים הוא קטן מאוד, העובדה שיש לאדם שני הורים בריאים שחיים יחד היא בכלל לא מובנת מאליה, מאחר ויש לא מעט משפחות מפורקות עם בעיות שאין אדם יודע היכן הן מתחילות והיכן נגמרות. יש לא מעט ילדים יתומים מאב, מאם או מזוג הורים. יש ילדים שלאביהם, לאימם או לשניהם יש בעיות רפואיות או נפשיות קשות שמקשות על חייהם בצורה בלתי רגילה שקשה לדמיין בשכל. יש ילדים שההורים שלהם זרקו אותם מהבית ויצרו עבורם מציאות לא פשוטה בה הם נאלצים בעל כורחם להתמודד עם כל אתגרי החיים ללא התמיכה החמה והאוהבת של אבא ואימא. יש ילדים שההורים שלהם החליטו לוותר עליהם מראש ומסרו אותם לאימוץ ואיבדו עמם כל קשר. יש ילדים שאחד מההורים שלהם אינו יהודי ובמשך כל חייהם הם צריכים להתמודד עם סימני שאלה מציקים לגבי זהותם, ולפעמים אף ליחס לא קל מצד הסביבה, בין אם זכו להיות יהודים ובין אם לאו.

מתי בפעם האחרונה גייסנו את כל כוחות הנפש שלנו כדי לצעוק למרומים תודה עצומה על המתנה הענקית שקיבלנו? מכירים מישהו שחושב שהזכות להיות יהודי שיש לו שני הורים שמעניקים לו סביבה חלומית היא מובנת מאליה? בן פורת יוסף. זה לא פחות מזכייה בפיס ואף יותר, אבל לא כזה שהפרס יכול להתאדות תוך כמה חודשים או שנים, אלא כזה שנמשך לנצח נצחים. אולי כדאי שנחשוב שוב על הנושא הרגיש הזה תוך בחינת הדברים מחדש.

לאחר שחזרתי בתשובה נזכרתי באי אילו מקרים בהם הוריי היקרים התערבו בחיי באופן שאז פירשתי כשגוי, פולשני ומוגזם, כמו לא מעט נערים שיוצאים מנקודת הנחה שהם אוחזים באמת על כל פרטיה ודקדוקיה, וכשהזדמנות לחוויה מתדפקת על דלתם חבל לפספס אותה, ולמה בכלל שמישהו ינסה להתערב, להפריע ואף למנוע מהם ליהנות ו"לנצל" כמו כולם וכמו שצריך את שנות הנעורים. ואז הבנתי בדיעבד שלא רק שבכל אותם מקרים הוריי פשוט הצילו אותי מלעשות טעויות מרות, שלא היו לי הכלים להבין את המשמעויות וההשלכות שלהן, אלא שבניתוח עמוק יותר אני מרגיש שזאת היתה לא פחות מהשגחה פרטית מדוקדקת לפרטי פרטים, שהופיעה (גם) דרכם במטרה לכוון אותי בדרך האור והאמת, ולמנוע ממני לפנות לנתיבים מסוכנים ולא ראויים, שכמה שנים אח"כ הייתי מתחרט עליהם מעמקי נשמתי אילולא אותה התערבות שהיתה כל כולה מתוך אח"ד ובזכותו של האחד והיחיד, הקב"ה.

אגדיל ואומר שהיום הייתי שמח אילו ההתערבות ההורית היתה רחבה, ומקיפה אף יותר החלטות ומצבים שנתקלתי בהם באותה תקופה בה לא הקדשתי זמן רב לחיפוש אחר האמת, ולצערי חלק ממעשיי שיקפו את דרך החיים של הסביבה בה גדלתי וחונכתי. ובין היתר לשם כך שתל בנו הקב"ה את המצפון, כדי שגם במצבים כאלה נוכל לשלב בכל החלטה ובכל מעשה את המרכיב האישי הזה, שנועד כדי למנוע מאיתנו לעשות דברים שהצד היותר עליון שבנו מרגיש ומאותת לנו להיזהר ולהימנע מהם, ואעפ"י שהרבה אנשים אחרים נוהגים לעשות כך ואף יתכן שמדובר ברוב, זה לא אומר שזה שייך גם אלינו ולמבנה האישיותי המיוחד והעדין שלנו, ואכן לא מעט דברים סוננו ונפסלו כשהם נתקלו במבחן המצפון שד' שתל גם בי ברוב חסדו. למרות שהכלי השמיימי הזה מוכיח את עצמו במקרים רבים, אסור להסתמך רק עליו.

כאן נכנסת לתמונה התורה הקדושה שמכילה הוראות הפעלה מדויקות לבני האדם. כמו שהקב"ה ברא את היצור החכם והמורכב ביותר בבריאה, כך הוא גם העניק לו את ספר ההדרכה האלוקי שינחה אותו בכל זמן ובכל מקום.

אם לפני שמקבלים רישיון נהיגה לומדים כמה שבועות, לפני שיוצאים לקרב מתאמנים כמה חודשים, ולפני שמתמקצעים בתחום כזה או אחר לומדים כמה שנים, ומתייחסים לכל הזמן והמאמץ שמושקעים לטובת העניין כעובדה מוגמרת ומובנת מאליה, קל וחומר שכדי ללמוד את עצמנו ופנימיותנו ועל חיינו ועולמנו אנו צריכים להשקיע לא פחות משאבים אם לא יותר...

אם לפני שמפעילים מכשיר חשמלי משוכלל קוראים בעיון את הוראות היצרן כדי להכיר את כל תכונותיו, יתרונותיו וחסרונותיו, לתפעל אותו נכון ולא לגרום כל נזק, אין כל היגיון לתת לעצמנו לפעול בעולם המופלא הזה בחוסר אחריות תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הבורא יתברך, שכשם שהיטיב עמנו שהחליט לברוא אותנו, כך היטיב עמנו כשנתן לנו את התורה הקדושה שמכילה את כל הידע הדרוש לנו כדי לדעת איך באמת צריך לחיות ולהתנהג, ובלי הכלי המשלים הזה אנו עלולים לגרום לנזקים חמורים ומהותיים הרבה יותר, כשתיקונם אינו קל ופשוט בהשוואה להזמנת טכנאי כדי שיחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה טרם הקלקול.

אני לא מכיר אדם שמוכן לקנות מחשב ולו המתקדם ביותר, שלא מאפשר להתקין עליו מערכת הפעלה, מאחר וכולם יודעים שהיא זו שמחברת בין כל החלקים, יוצרת ביניהם את ההרמוניה הדרושה ומאפשרת להפיק מהם את המיטב, כך שכל רכיבי המחשב המפוארים שמתאפיינים במהירות, נפח, איכות, יציבות ואמינות מתבטלים אם לא מנהלת אותם מערכת הפעלה חכמה שיודעת להחיות אותם ולהביא אותם לידי ביטוי מרבי. ועל הקישור בין הדוגמא הזאת אלינו בני האדם אשאיר לכם ללחוץ בזמנכם החופשי...