בס"ד

ראובן, שהוא אדם מאמין שעוסק במלאכת הבורא ולומד בבית המדרש נפגש עם חברו היקר שמעון, שהוא אדם פחות מאמין, מה שלא מנע מהשניים לשמוח מאוד מאחר והם לא נפגשו זמן רב, וראובן אף בירך "שהחיינו" מאחר ועבר יותר מחודש מאז שהם נפגשו.

לאחר כמה דקות של שיחה קולחת על ענייני אמונה, שמעון מצא את האומץ לשאול את ראובן שאלה שהציקה לו זה זמן רב - איך זה שכולכם, הדתיים, מתלבשים אותו דבר, בשחור-לבן? אין צבעיים אחרים? למה אתם מצמצמים ומגבילים את עצמכם בכל דבר וגם כאן? אתם לא חשים כל צורך להביע את האישיות והייחודיות שלכם דרך הבגדים? אתם לא חוששים להיראות כמו רובוטים מתוכנתים חסרי מקוריות ואמירה אישית שמעתיקים האחד מהשני והולכים אחרי העדר?

התשובה של ראובן לא איחרה לבוא. שמעון, חברי כאח לי, יודע מה? שאלה מצוינת ואני מקווה שהתשובה שלי תספק אותך.

בוא נביט על הפירות, הקב"ה ברא אותם כך שלפני שהם מבשילים ומקבלים את צבעם הסופי, קשה להבחין בהם מאחר והצבע שלהם בשלבי הצמיחה השונים לפני שהם מגיעים לבשלות משתלב עם העץ עליו הוא גדל מבלי למשוך תשומת לב.

האם ניתן לומר שאין כל ערך לאותו פרי לא בשל רק בגלל שצבעו לא שונה מסביבתו? להיפך, מאחר ומאחורי אותה חד-גוניות מסתתרת גאוניות אלוקית שמהווה אחת מני רבות מנפלאות הבריאה, כשהפרי עצמו מסמן לחקלאי באמצעות צבעו מתי ניתן לקטוף אותו, או במילים אחרות משקף את פנימיותו באמצעות חיצוניותו, כדי שהחקלאי לא יתאכזב לגלות שקטף פרי שטרם הבשיל, ובנוסף הדבר עוזר למנוע מבעלי חיים להבחין באותם פירות, כדי שאלו לא יאכלו אותם.

כשחיילים יוצאים למבצע צבאי סודי ומכינים מארב בשטח עוין, הם מורחים על עצמם צבעי הסוואה שנועדו לעזור להם לשמור על חשאיות ולמנוע מהם להתגלות ע"י כוחות האויב.

העובדה שהמראה שלהם מתמזג עם הסביבה הופכת את החיילים האלה לפחות טובים? פחות מסוכנים? פחות יעילים? פחות מסורים? ואולי להיפך?

גם כשהם לא נמצאים במצב לחימה, לחיילינו היקרים יש מדים אחידים בעלי צבע אחיד, והוא מבטא: אחדות, מטרה משותפת, השתייכות לגוף כללי וכפיפות למערכת חוקים, כשכל אזרח רואה חייל לבוש מדים מתמלא הוא בתחושת ביטחון, נחת ועצמה לאומית שצובעת את כל יומו בצבעים של כחול ולבן.

האם העטיפה החיצונית של כל דבר חייבת להעיד תמיד באופן מדויק על הפנימיות? האם תהיה זאת טעות להצניע את השכבה החיצונית כדי למקד את העניין במהות ובעיקר?

אחד היסודות שמייחדים ומבדילים את עם ישראל משאר העמים זה האחדות, וכשאנחנו עולים לדרגתה, הן כעם שלם והן כקבוצת אנשים בעלי מטרה משותפת, קורים דברים מופלאים, והדבר בא לידי ביטוי בצורה חד משמעית החל בימי התנ"ך ועד היום.

ראינו את ההתגייסות הכוללת של היהודים בפרשת מנדל בייליס, כשניסו להאשים דרכו את כל היהודים בעלילת הדם הנוראה, תוך שימוש בכתבי התורה שנשלחו ע"י אנטישמים בניסיון לחזק את שקרם, ולאחר שכל ההאשמות נהדפו זו אחת זו ולא השאירו שום מקום לספק בזכות הרבה יהודים יקרים שעמדו לצד הנאשם החף מפשע בשעת המבחן הגורלית, בית המשפט זיכה אותו מכל אשמה. כמה אנשים היו מתגייסים במקרה דומה אם הנאשם לא היה יהודי? אולי רק קרובי משפחתו ומכריו הקרובים, אבל כאן ראינו את עצמת אחדות עם ישראל בצורה שגרמה לכל העולם העולם להבין מדוע ישראל קרויים "אדם", בזמן שכל מי שאינו יהודי קרוי "איש", מאחר ולא ניתן להגות את המילה "אדם" ברבים, בזמן שלמילה "איש" יש את המקבילה שלה ברבים. עם ישראל הוא גוף אחד שדרכו מתגלה אור ד' בעולם כולו, וכשכל אחד מאיתנו עושה את התפקיד שלשמו הוא הגיע לעולם הוא מאפשר את זרימת כל השפע האלוקי שד' רוצה להשפיע עלינו ברוב חסדו. ניקח לדוגמא אדם כשרוני מאוד שהעובדה שהוא ניחן בכישרון מסוים לא יכולה לאפשר לו להפיק מזה כסף אלא אם הוא ימצא עבודה שתאפשר לו לתת דרור לכישרון הייחודי שלו ולתרגם את זה לשכר, וכך ירגיש שהוא משתמש במתנה שד' חנן אותו, מביא את עצמו לידי ביטוי ומתפרנס בכבוד.

השם גלעד שליט מוכר לכל יהודי, מאחר וכמו עוד כמה חיילים שנחטפו והוחזרו לביתם בעה"י, גם הוא גרם לנו להיזכר איך גוף שלם מרגיש כשאחד האיברים שלו חסר. במצב כזה כל האיברים משתפים פעולה מתוך משימה לאומית, שמבטאת באופן חד וברור את כוחה של האחדות, כשזה יראה תמוה אם איבר בודד יהיה אדיש לעניין ויחליט על דעתו לנתק את עצמו מהכלל מבלי לקחת חלק בנטל הלאומי. החוסר בגלעד היה כ"כ משמעותי, שהמחיר ששילמנו כדי להחזירו היה חסר פרופורציות, וגם הוא שיקף את העבודה שהשאיפה לאחדות צרובה בליבנו, כשדבר התאפשר בסופו של דבר בזכות אותה שאיפה שהיתה בעם, שעמד על שלו בנחישות ובאמונה, שהכריעו את הכף ולא נתנו לשום מכשול לעצור את הרכבת שדהרה לכיוון המטרה המיוחלת.

כך גם צורת הלבוש האחידה של הדתיים מעידה על אחדות אחת והשתייכות למחנה אחד, שעל דגלו חרוטים אמונה וביטחון בא-ל אחד, אהבה ודבקות בממ"ה הקב"ה, שהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה הקדושה, שכדי לפרט את כל הדברים אשר חנן אותנו והעניק לנו ברוב חסדו לא יספיקו כל הדפים והדיו שיש בעולם כולו.

דווקא העובדה שהדתיים לא מייחסים חשיבות מיוחדת להופעה החיצונית שלהם מצביעה על כך, שהם מרגישים שעבודת ד' יתברך והעיסוק בתורה הקדושה מספקים להם את כל התוכן שהם צריכים כדי למלא את הפנימיות שלהם שצמאה לכל טיפת רוחניות ומהות, ולכן באופן טבעי הם לא מרגישים כל חוסר פנימי, שדורש חיפוי באמצעות עזרים חיצוניים ומלאכותיים כמו בגדים צבעוניים, תכשיטים נוצצים וקישוטים ססגוניים, כשאם אלה מעטרים אדם בצורה שעוברת את גבול הטעם הטוב, מושכים הם תשומת לב מיוחדת ומסיתים את הריכוז של הצופה מהעיקר אל הטפל, מההזדמנות לנהל שיחה עמוקה ומרתקת לאותם פריטי אפנה בולטים, וכש"ו" החיבור נושרת מהמילה "בולטים" מתקבלת המילה "בטלים", שמשקפת את הערך האמיתי של אותם פריטים.

תמיד היו וגם יהיו כאלו שיראו בחורה יפה שמתלבשת בצורה רהבתנית שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, ויגידו לעצמם, שאם היא היתה חושבת שהיא חכמה, כשרונית, בעלת תוכן פנימי עשיר, ובטוחה במה שיש לה להציע בכל מה שמעבר לחיצוניות, היא לא היתה מנסה למקד את תשומת לב הסביבה בחיצוניות שלה, בין אם במודע ובין אם לאו, כדי לחפות על מה שהיא מרגישה שחסר לה מבפנים.

אדם בעל עולם פנימי עמוק, שמרגיש שהוא מלא מבחינה רוחנית, והוא באמת מרגיש ביטחון, אושר וסיפוק מדרך החיים שלו לא צריך להצהיר על כך בהפגנתיות אפנתית ולצעוק את זה באמצעות הבגדים שעוטפים אותו, כמו שנאמר "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא", ולכן, אמנם כלפי בחוץ זה יכול להיראות כמו צמצום וחוסר מקוריות, אך בפועל דווקא אותו אחד שמתלבש בצורה אחידה וצנועה מסתיר בתוכו יותר, כשמרכז הכובד שלו נמצא במקום פנימי יותר, ומקרין שהוא מלא בתוכן וחכמה ושופע במושגים עליונים, וגם המקוריות שלו לא מתפרצת החוצה דרך הלבוש כי אם דרך צורת החשיבה, הדיבור וההתנהגות תוך שמירה על החוקים והמשפטים שד' יתברך ציווה אותנו, ובכל אלה מתבטאת הייחודיות האמיתית שלו, אך כל מי שיביט ויתרכז רק בעטיפה החיצונית לעולם לא יוכל להגיע למרכז הליבה, מקום משכן האמת.