אשכחינהו רבי אבא לתלמידיה דרב אמר להו מאי אמר רב בהני קראי (דברים כח) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך ואמרו ליה הכי אמר רב ברוך אתה בעיר שיהא ביתך סמוך לבהכ"נ ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך קרובים לעיר ברוך אתה בבואך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך ברוך אתה בצאתך שיהו צאצאי מעיך כמותך ואמר להו ר' יוחנן לא אמר הכי אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך אבל בהכ"נ לא ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך משולשין שליש בתבואה שליש בזיתים ושליש בגפנים ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא' (ב"מ קז,א) מיילא עניין ביה"כ מובן מדוע ר"י לא סובר כרב, כמו שהגמ' מפרטת. אולם מדוע בשאר הדברים חולק ר"י על רב?- ובפשטות זה המשך ע"פ הבנת העניין, שרב מפרש על קירבה לביה"כ ולכן גם שאר הדברים מפרש על קירבה שעיר מתפללים ובשדה עובדים ולכן קירבה של נכסים, ובאך וצאתך מהבית רומז על קירבה משפחתית וזהו אשתו וצאצאיו. לר"י זה ענין של שפע לגוף ולכן בית כסא למניעת מחלות ושפע גידולי שדה למאכל הגוף, וכניסה ויציאה מהעולם שבו נימצא הגוף. ואולי ר"י לומד על הגוף מ"ובאו עליך כל הברכות האלה" (כח,ב) שמשמע עליך-על גופך, ואח"כ מובא "ברוך אתה בעיר"וגו' . לרב אחרי "וברוך אתה בשדה" נאמר "ברוך פרי בטנך" שזהו הקרוב אליך. וכך למדו כל אחד כיצד ליתיחס לברכות ע"פ הסמיכות. ואפשר עוד, שרב היה בחו"ל (בבבל) ואילו ר"י היה בא"י ולכן כל אחד מפרש את הברכה ע"פ הקשרו, בארץ או בחו"ל. (ואף בשמם רמז 'רב' כמו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" שנישאר משה בחו"ל. ור"י- ירושלים היא כסא ה' וממנה הושתת כל העולם, התהווה העולם, ולכן בפגיעה בירושלים נישבע ה' בשמו שלא יהיה שלם עד שימחה עמלק ב"כס י-ה" כך ששם הויה מרומז בירושלים, וזהו 'יוחנן' רמז לשם הויה חנן, רמז לא"י) רב מברך את האדם ע"י ביהכ"נ שיוסיף לו חיים, שבזכות ביה"כנ מאריכים חיים בחו"ל (ברכות ח) וזהו "בעיר" שבה חיים את חייהם, ואילו לר"י בא"י מאריכים חיים וצריך לעשות מעשים לבריאות (שלא לסמוך על הנס) ולכן זהו שרותים, כרפואה טבעית. ועוד שלא יכעס על א"י, שאם הדרך רחוקה יכעס על המרחק בשל לחץ בטנו, ובא"י יש שכר\מצות פסיעות, ולכן כדי שלא לבזותם עדיף שרותים קרובים. "בשדה" לרב זה נכסים קרובים לעיר כדי שלא יצטרך לטייל בארץ הטמאה, בחו"ל, וכן כדי שיוכל לחזור מהר לקדושה לביה"כנ ולביה"מד, ואילו לר"י זה לשלש בשדה, שזה טוב גשמי, כיון שפירות א"י קדושים בקדושת הארץ ולכן לשלש כדי שבטוח יצא לו מה לאכול (רש"י) ולדברנו- שיוכל לישפע מקדושת א"י, וכן ראוי לעשות שפע בא"י, לבנות כך את א"י (להיפך מחו"ל שהנכסים יהיו קרובים שכך לא ירבה בניין בחו"ל שהוא הוספת בניין שמוסיף חורבן לעולם). ו"בואך" ו"צאתך" עיקר שמירת המצוות בחו"ל הוא משום "הציבי לך ציונים" ולכן יש חשיבות לוולדות (שזהו נידה וצאצאיו כמותו, ששומרים מצוות כראוי) שמשאיר ציונים להם שלא ישכחו את התורה עד שיחזרו לארץ בהמשך הדורות, וכן עיקר הקדושה היא ע"י התורה ות"ת עיקרו ללמד "לבניך" וכך שומר על קדושתו בעולם, ואילו לר"י בא"י הגשמי קדוש, אמנם כמובן שיש חשיבות גדולה לתורה, אולם יש חשיבות גם לגוף הקיים בא"י שמתקדש ע"י כך, וכן יש בה חיבור מיוחד לתורה (אוירא דא"י מחכים) וכך זוכה שגופו יתקדש להיות שכמו ביאת גופו לעולם ללא חטא, כך גם יציאתו תהיה ללא חטא מחיבורו לקדושת א"י המקדשת את הגשמי וכן עיקר התורה והקדושה בא"י.  וזה קשור לתחילת הפרשה "והיה כי תבוא אל הארץ" ש"והיה" לשון שמחה, שאין שמחה אלא  בא"י (אור החיים) ששמחה קשורה בארץ, שהיא קדושה ולכן בה ראוי שמחה, שהיא באמיתיותה באה מהקדושה ולכן בא"י שהגשמי קדוש ראוי שישמח שמחובר לגמרי לקודש, וכך מתעלים עד דרגת נבואה שבאה משחמה( 'בית השואבה' שאיבת נבואה משמחה) שחלה בשלמות על גופו הגשמי וכך מתעלה לנבואה.