הסבר האגדה במותו של רבה בר נחמני
רבה בר נחמני
[הדברים ברובם הם ע'פ שיעור שמסר לי מו'ר הרבאלימלך יעקב שליט'א, למעט כמה הוספות שראיתי להוסיף]
במסכת בבא מציעא<!--[if !supportFootnotes]-->[1]<!--[endif]-->מספרת הגמרא כי המלכות חיפשה את רבה בר נחמני, לאחר כמה בריחות ותפיסות, בורח רבהבר נחמני למקום הנקרא אגמא ע'ש האגם שבו. שם, יושב רבה על ענף של עץ הדקל,והוגה בתורה, לבנתיים בשמים מתקיימת מחלוקת: בדיני צרעת קיים כלל: אם הבהרת (סימןלטומאת צרעת) קודמת בראייתה לשער הלבן (שגם הוא סימן לנגע הצרעת) האדם הנגוע - טמאהוא. ואם להפך - השער לבן קדם לבהרת - האדם הנגוע טהור הוא. במקרה בו קיים ספק: אםהבהרת קדמה לשער לבן או להפך קיימת מחלוקת: הקדוש ברוך הוא אומר - טהור.וכל פמליא של מעלה אומרת - טמא.
בשמים רצו בעלי המחלוקת שיכריע בניהם חכםמהארץ שהרי 'תורה לא בשמים היא<!--[if !supportFootnotes]-->[2]<!--[endif]-->'ובחרו ברבה שהיה מומחה בדיני צרעת, אך בשביל שיפסוק היו צריכם להביאו לשמים, לכךשלחו את מלאך המוות שיביא את רבה לשמים. למלאך המוות היתה בעיה: רבה למד תורה.וכידוע, הלומד תורה אין מלאך המוות שולט בו, ולכך נענעה המלאך את הקנים מתחת לרבה,רבה שחשב שאלו השליחים מטעם המלכות פחד ואמר: אוי לו לאדם שנתפס בידי המלכות שעדיףלו שימות, במותו אמר רבה 'טהור טהור', כשכוונתו לדיוןבשמים. ואז יצאה בת-קול וקראה: 'אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאת נשמתךבטהור'.
תחילה עלינו להבין: כיצד יכולים בני אנושהנמצאים בשמים לחלוק על בוראם, בתורה שאותה חיבר הוא עצמו והוא קבע את כלליהוחוקיה. את זאת מסביר הר'ן בדרשותיו<!--[if !supportFootnotes]-->[3]<!--[endif]-->כי אחר שניתנה תורה על חכמי התורה לפסוק הלכה רק על פי שכלם והבנתם ועל פי הכלליםשהורישו להם קודמיהם עד משה רבינו. ולכן גם בפמליא של מעלה אף שכבר יצאו חכמיישראל מן העולם הזה אין בידם לפסוק הלכה אלא על פי הבנת שכלם. ובמקרה שלנו הבנתםההלכתית היתה לטמא, אף שדעתו של הקב'ה היתה לטהר אין לפסוק הלכה כמותו מפנישפסיקה זו סותרת את הבנתם של חכמי ישראל, ולכן יכלו לחלוק פמליא של מעלה על דעתושל הקב'ה שאף שהוא רואה דברים עליונים שאין אנו רואים הרי כלל הוא בידינו, כילאחר שניתנה תורה בהר סיני התורה 'לא בשמים היא', ואין לסמוך על פסיקותהשמים אלא על דברי החכמים שקיבלו התורה לידם במעמד הר סיני.
הרמב'ם<!--[if !supportFootnotes]-->[4]<!--[endif]-->פסק: 'ספק שיער לבן קדם [לבהרת], ספק בהרת קדמה [לשיער לבן] - הרי זו טמא'.ואת הקושיה המתבקשת מקשה הכסף משנה<!--[if !supportFootnotes]-->[5]<!--[endif]-->:כיצד חולק הרמב'ם על פסיקת הקב'ה -שפסק שהוא טמא? ומתרץ: על פסיקתו שלהקב'ה חל הכלל של 'לא בשמים היא' ואין הרמב'ם כפוף לפסיקותיושל הקב'ה. אך -ממשיך להקשות הכסף משנה- הרי הקב'ה ופמליא של מעלה החליטולקבל את פסיקתו של רבה בר נחמיני, שכאמור פסק שהוא 'טהור טהור',וא'כ איך חולק הרמב'ם על פסיקתו של רבה בר נחמני? ומתרץ: כאשר פסק רבהבנידון ואמר 'טהור טהור' כבר היה במותו וגם עליו חל הכלל של 'לאבשמים היא'. ויותר מכך ניתן להסביר בדברי הכסף משנה שהרי בשמים רצו אדם בארץשיפסוק להם, אך דבר זה לא יצא לפועל ואת פסיקתו אמר רבה כבר בהיותו בשמיםואין פסיקתו מועילה אז. אך עדיין דבריו של הכסף משנה קשים הם עד למאוד שהרי בשמיםרצו מישהו בארץ ואין זה נשמע שלא הצליחו במשימתם, ובטעות מת רבה בדרך שלא לפיהתוכנית.
המהר'ם אבן חביב מתרץ<!--[if !supportFootnotes]-->[6]<!--[endif]-->באופן אחר את הקושיא על הרמב'ם ולהלן: את המחלוקת הקיימת בין הקב'הלפמליא של מעלה מוצאים אנו בין חכמי המשנה<!--[if !supportFootnotes]-->[7]<!--[endif]-->- חכמים מטמאים, ורבי יהושע מטהר. והתוספות<!--[if !supportFootnotes]-->[8]<!--[endif]-->מביאים להקשות על שיטת חכמים -המטמאים- מרבנו תם: הרי כלל נתנו חז'ל<!--[if !supportFootnotes]-->[9]<!--[endif]-->מעמידים דבר על חזקת טהרתו - דהיינו, אם יש לך ספק טהור ספק טמא, אתה מעמיד אותועל חזקת טהרתו - אתה מחזיק אותו כטהור על סמך רוב הזמן שהוא היה בו טהור. ומדועבעייננו מטמאים חכמים את הספק ולא מעמידים אותו על חזקת טהרתו? ומתרץ רבנו תם: במקרהשלנו מדובר שהיה באדם נגע שלא נחייב את טומאתו אך לאחר מכן נתעורר בו הספק ואז איאפשר להעמידו על חזקת טהרתו שהרי לפני כן לא היה טהור. ובאמת אם היה האדם לפניהתעוררות הספק טהור ללא כל נגע - מעמידים אותו על חזקת טהרתו - והוא טהור.
ובהקדם להסברת תירוצו מקשה המהר'ם חביב ב' קושיות. האחת:למה היה צריך רבה להגיד 'טהור טהור' וכי לא מספיק שיגיד פעם אחת -'טהור'? והשניה: למה אמרה הבת-קול 'שיצת נשמתך בטהור' והטהורהוא על פסק ההלכה אותו אמר, וכי אם היה פוסק רבה טמא ג'כ היתה יוצאת הבת-קולואומרת 'שיצת נשמתך בטמא'?
ועתה מתרץ המהר'ם חביב: כשאמר רבה 'טהור טהור'אין כוונתו שהדין הוא - טהור. אלא אומר 'טהור, טהור' - וכוונתו היאע'פ דברי התוספות דלעיל: אם האדם היה לפני כן 'טהור' אז ישלו חזקת טהרה ולכן הדין הוא שהוא 'טהור', אך אם היה האדם בעלטומאה והוא 'טמא' אז הדין הוא שהוא 'טמא'. ובזהיתורצו הקושיות הנ'ל: מה שאמר פעמים רבה 'טהור טהור' כוונתו להגיד- טמא. ומה שאמר פעמיים טהור ובא להגיד טמא, עשה זאת כדי להשתמש בלשון נקיה שלארצה להגיד הדין 'טמא' בלשון שאינה נקיה, ולכך שיבחה אותו הבת- קול ואמרה'שיצת נשמתך בטהור' - שגם במותך השתמשת בלשון נקיה. ולכן פוסקהרמב'ם שהוא טמא שגם רבה בדבריו התכוון שהוא טמא<!--[if !supportFootnotes]-->[10]<!--[endif]-->.
רבי יוסף חיים זצ'ל בעל ספר 'בן איש חי' מתרץ<!--[if !supportFootnotes]-->[11]<!--[endif]-->את גם הוא את הקושיות הנ'ל, ומקדים במשל: משל למלך אשר עושה דין לאדם שפשע.ופסק המלך שפושע חייב. אחר, פונה המלך ליועצו הזוטר ושואל לדעתו בנידון,נ היועץ -שחושב שה'פושע' זכאי - אומר כך 'אם המלך חושב שהוא חייב אז גם אניאומר שהוא חייב'. ואין הוא אומר נוסח זה אלא משום יראת המלכות אבל דעתוהאמיתית היא - שהוא זכאי. וכן במקרה שלנו: רבה אומר 'טהור טהור'כדי להגיד: אם אתה המלך (הקב'ה) פסקת שהדין הוא שטהור גם אני אומרשהוא טהור' ולא אמר זאת אלא מיראת המלכות שדעתו האמיתית הי שהדין הוא- שהאדם טמא. ולכן אמר ב 'פעמים טהור, ולכן יצאה בת-קול ואמרה 'שיצאתה נשמתךבטהור' שגם במותך שמרת על לשונך ועל כבוד המלכות והקב'ה. ולכך פוסקהרמב'ם שטמא שגם רבה בדבריו פוסק שהוא טמא אלא שאמר זאת בדרך אחר.
החת'ם סופר<!--[if !supportFootnotes]-->[12]<!--[endif]-->בתשובה למהר'ץ חיות מתרץ בקצרה: הרי בהמשך הגמרא מסופר כי לאחר שרבה מת נפלפתק משמים לתוך הישיבה בפומפידיתא והודיע כי 'רבה בר נחמני נתבקש לישיבה שלמעלה' ומוכח מכאן שלא היו עדים לדבר מותו של רבה שא'כ מדוע היה צריך פתקמן שמים? וכן סיפור המחלוקת בשמים כיצד נודע לגמרא? משאלות אלו מוכיח החת'סכי -כך נראה- סיפור המחלוקת ומות של רבה התגלה ע'י אליהו הנביא או מלאך אחרשבא לאחד מכותבי הגמרא וסיפר לו את סיפור המחלוקת ומותו של רבה. ונמצא שפסיקתו שלרבה -שפסק טהור (לפי הפשט)- לא התגלתה לבני אדם אלא ע'י שמים, ודבר שנתגלהע'י מלאך או חלום אין אנו פוסקים ממנו הלכה למעשה ולכן גם הרמב'ם לא סמךעל פסיקתו של רבה (טהור) ופסק טמא<!--[if !supportFootnotes]-->[13]<!--[endif]-->.
וע'פ דבריו אלו מסביר החת'ם סופר את המסופר בפרשתהמגדף<!--[if !supportFootnotes]-->[14]<!--[endif]-->,שהיה אדם שאמו היתה ישראלית ואביו היה מצרי והוא גידף את הקב'ה בסופו של דברהרגו את המגדף. פרשת המגדף פותחת בפסוק: 'ויצא בן אשה ישראלית והוא בן אישמצרי בתוך בני ישראל' והסביר רש'י מהיכן יצא - 'מבית דינו של משהיצא מחוייב [=שאינו יכול לבא בקהל], בא ליטע אהלו [=להתיישב] בתוך מחנה דן [-שבטאמו], אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם בנות דן אני, אמרו לו 'איש על דגלובאותות לבית אבותם' - כתיב<!--[if !supportFootnotes]-->[15]<!--[endif]-->,נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב, עמד וגידף'. עד כאן לשון רש'י.ומסביר החת'ס את הצורך שהיה לכך שיצא המגדף מתוך בית דינו של משה בדווקא ולאבית דין אחר לפי דבריו לעיל - שרק בבית דינו של משה יכלו לראות [ע'י נבואה]האם באמת אביו של המגדף הוא אביו האמיתי או אינו אביו האמיתי ואם משם הוציאוהוחייב אזי כבר אין לו תקנה.
<!--[endif]-->
<!--[if !supportFootnotes]-->[1]<!--[endif]-->דף פו עמוד א.
<!--[if !supportFootnotes]-->[2]<!--[endif]-->מסכת בבא מציעא דף נט ע'ב.
<!--[if !supportFootnotes]-->[3]<!--[endif]-->דרשות הר'ן דרוש חמישי נוסח ב וכן בדרוש שביעי. והביא דבריוהגאון ר' אריה ליב הכהן בהקדמה לספרו קצות החושן.
<!--[if !supportFootnotes]-->[4]<!--[endif]-->הלכות טומאת צרעת פרק ב הלכה ט.
<!--[if !supportFootnotes]-->[5]<!--[endif]-->על הרמב'ם שם.
<!--[if !supportFootnotes]-->[6]<!--[endif]-->הובא בספר כרם חמד לר'א רבינוביץ.
<!--[if !supportFootnotes]-->[7]<!--[endif]-->מסכת נגעים פרק ד משנה יא.
<!--[if !supportFootnotes]-->[8]<!--[endif]-->על מסכת כתובות דף עה עמוד ב ד'ה ספק טמא.
<!--[if !supportFootnotes]-->[9]<!--[endif]-->מסכת חולין דף י עמוד ב.
<!--[if !supportFootnotes]-->[10]<!--[endif]-->תירוץ זה הביא המהרי'ל פרידבורגר בחידושיו למסכת בבא מציעא(נדפס בסוף הספר פני יהושע) בשם ספר ראש יוסף בשם ר' העשיל זצ'ל.
<!--[if !supportFootnotes]-->[11]<!--[endif]-->בספרו 'בניהו בן יהוידע' על אגדות הש'ס - מסכת בבאמציעא שם.
<!--[if !supportFootnotes]-->[12]<!--[endif]-->שו'ת חת'ם סופר סי' רח.
<!--[if !supportFootnotes]-->[13]<!--[endif]-->וכן כתב הגאון בעל ערוך השולחן, בס]רו ערוך השולחן העתיד הלכותנגעים פרק פג סעיף יג. אך בסעיף יד כתב שהיה שם אדם שראה את המעשה.
<!--[if !supportFootnotes]-->[14]<!--[endif]-->ויקרא פרשת אמור פרק כד פסוק י.
<!--[if !supportFootnotes]-->[15]<!--[endif]-->במדבר פרק ב פסוק ב.
