"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" וגו' (בראשית כח,י-יא). 'תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית, שנא' (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם”, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" … לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות' וכו' (ברכות כו,ב). חז"ל רמזו שיעקב התפלל ערבית ממה שנאמר כאן. להלכה נקבע שתפילת ערבית רשות, אלא שכיום חובה: 'ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפלת חובה' (רמב"ם הל' תפילה א,ו). מיילא אם התפילות כנגד הקרבנות, אז מובן מדוע תפילת ערבית רשות (שאין בה קרבן ממש), אולם אם זה מתקנת אבות, במה שונה תפילת ערבית משאר התפילות? בפשטות כיון שגם למ"ד תפילות אבות תיקנום, עדיין הסמיכו זאת חז"ל על הקרבנות, אז לכן אע"פ שמצד תקנת האבות באמת אין שום הבדל, אין זה מחייב אותנו, אלא תוקן בחיבור לקרבנות, ולכן דינו מתבטא כמו בקרבנות. הת"ת מסביר: ' … ומה דקיי"ל תפלת ערבית רשות, לא נתבאר יפה הטעם. ונראה לומר בזה ע"פ מה דקיי"ל בעירובין ס"ה א', הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג' ימים משום שא"א לכוין בתפלה, וא"כ מדינא הי' יעקב פטור מלהתפלל, ומה שהתפלל היתה תפלת רשות, ולכן נקבעה רשות גם לדורות. וזולת זה אם היתה חובה הי' מתקנה אברהם, כיון דהיא ראשונה לתפלות המעל"ע, כמש"כ "ויהי ערב ויהי בקר”, ואברהם הי' ראשון לאבות ותקן תפלה ראשונה, אלא ודאי שהיא רשות, ונחשבה תפלת שחרית ראשונה, ותקנה אברהם'. אולי אפשר גם להוסיף שאצל יעקב נאמר הרמז לתפילה בלשון פגיעה, שבפשטות פגיעה זה שהגיע למקום במקרה. לכן גם כשחז"ל למדו שנרמז כאן על תפילתו של יעקב, יש בזה גילוי של כעין מקרה, שלא קבוע ותמידי – לכן מזה למדו שתפילת ערבית אצל יעקב היתה רשות. אולי עוד אפשר שאמנם תפילת ערבית נלמדה מיעקב, אולם לכאורה יש כאן בעיה מצד זמן התפילה, כמו שמביא תוס' (ברכות שם, ד"ה 'יעקב'): 'יעקב תקן תפלת ערבית. תימה דאמר בפרק גיד הנשה (חולין דף צא:) "וילך חרנה" כי מטי לחרן בעי למיהדר, אמר אפשר שעברתי במקום וכו' אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למהדר. וקשה למתניתין דפרק קמא דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים? ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה, ניחא. ויפה מנהג שלנו, דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת'. הגמ' בחולין מספרת: '... כד צלי בעי למיהדר, אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, ויפטר בלא לינה? מיד "בא השמש"'. הרי שאחרי התפילה היה זמן להתחיל לחזור, כי היה עוד יום (ולכן ה' הקדים את הלילה), אם כך איך זה ערבית? – לכן מעמיד תוס' שזה כמו הדעה של ר”י, שלכן תפילת ערבית היא כשיש עוד יום. אולם מה יהיה לשיטת חכמים שזמן מנחה עד סוף היום, וזמן ערבית הוא מצאת הכוכבים? אלא נראה שיעקב היה מתפלל ערבית בלילה, לכן בתורה זה נשמע שהתפלל בלילה “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", שהתפילה היא עם זמן הלינה, אולם בפועל התפלל אותו יום מבעוד יום, ואין זה היה נחשב כערבית (שאין זה זמנה), אלא שאם כך אז מתי התפלל ערבית? מכאן שתפילת ערבית היא רשות, ולכן יכל שלא להתפלל ערבית באותו יום, ורק התפלל קרוב לזמן, בשל המקום: 'אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי, ואני לא התפללתי?', הרי שאמר שהיה צריך להתפלל שם בדרך מקודם, ואז ודאי שלא היה בלילה, אלא היתה זו תפילה מצד המקום (רק שהתורה גילתה שהוא תיקן תפילת ערבית, ברמזה זאת בסמיכות בפס'). מדוע תפילת ערבית נתקנה כרשות? נראה שערבית כנגד הזמנים הקשים של בנ"י, שחושך לנו, כמו יעקב שהיה בדרכו בבריחתו מעשו. לכן אין לתקן חובה בזמן שכזה, כיון שתפילה עניינה גילוי וקידוש שם ה' בעולם, וכשבנ"י רדופים אין זה קידוש השם, ולכן אין בזה גילוי כ"ך חזק כדי שיקבע תפילה בחובה. לכן גם ערבית היא כנגד 'אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה' שאין זה קרבן ממש, אלא המשכיות, שכך בגילוי ערבית – בצרות אין קידוש השם (כקרבן שמקדש שם ה' בעולם), אלא יש רק קצת המשכיות של ייעודנו בעולם לגלות ולקדש שם ה'.